תמיד אני בדרכים,
חוצה כבישים פתוחים,
חצויה ברגשות
ואל תגידו לי שהחיים כל-כך ברורים.
מחלון גבוה מביטה אל הזריחה
אל חלומות של אוהבים,
אל חלונות של גורדי שחקים
ומרגישה כה קטנה
שאיני יכולה לאחוז בידך.
בראשי מחשבות, בלי הפסקה,
על כל מאה אנשים שמתים-
אלף נולדים,
רגשותיי נתונים
על לב שבמלחמה,
על כל פרידה מחבר אוהב,
על כל אבדה של עוד נשמה טובה,
על זיכרונות של הנשיקה האחרונה.
בכל מצב יש טוב ויש רע-
יש קונפליקט שלא נפרע,
יש סימן שאלה,
יש שמחה ועצב
ואני עד מתי אשמע קולות בדידות ויגון
ולסובביי ארעיף נחמה?
אז לבי לבש פנים חדשות
ויצא לשוטט ברחובות
ואדמיין אותך אתי...
רואה עשירים ומעילי פרוות,
רואה את חסרי הבתים שרועים על המדרכות,
רואה את הקיפאון בלב,
רואה גם אותך-
מרעיף את אהבתך החמה
ובכל זאת בא לי לבכות.
ככה משוטטת, לא שופטת-
מנסה להבדיל בין צבעי האהבה
מנסה להבין את פשר הבריאה
של האהבה...
31/03/03 |
