אני יושבת פה יום אחרי ההלוויה. ברקע מתנגן השיר enya - May it
be ואני חושבת לי איך בשנייה אחת הכל יכול להשתנות. איך ברגע
אחד מלאך המוות יכול לנקוש על דלתך ולבקש את נשמתך או במקרה
הזה לדרוש אותה.
והדמעות לא מפסיקות לזרום מכל השבוע האחרון.
והמחשבה מנסה לקלוט שאין יותר אודי שיאיר לי את היום עם החיוך
שלו.
והגוף קורס תחת העומס הנפשי והראש והבטן מתחילים לבגוד בי כפי
שבגדו בו אחרי שבוע של סבל.
ואז המחשבה שוב פועלת ונודדת לה למקום אחר, היא מזכירה לי
שעכשיו טוב לו, שלא כואב לו ושעכשיו הוא יוכל להאיר את היום
לאנשים שם למעלה עם החיוך מאוזן לאוזן שלו.
ואז שוב הדמעות לא מפסיקות לזרום.
וכמו בסרט נע המחשבות שוב רצות ושוב נשאלת השאלה למה? והאם
פוזה על הכביש באמת שווה חיים של ילד בן 18 כל כך יקר.
האם הרצון להיות ניסוי חי ולהוכיח שניתן להכנס לכיכר ב-120
קמ"ש היה שווה את חיי המלאך שהצחיק את כולנו?
ואז העצבים מתחילים לפעול ואני מרגישה רצון עז להרביץ למשהו,
לראות אם עדיין כואב.
הולכת לחלון מתבוננת על האנשים בחוץ, הם עדיין ממשיכים לחיות
ואין דמעה אחת בעיניהם.
מה הם לא שמעו שאודיל'ה שלנו נפטר מפצעיו??? הם לא יודעים שזהו
יום אבל??? הם לא יודעים שהחבר הכי טוב שלו נטל את חייו בגלל
טעות מקוללת?
ואז אמא אומרת לי שוב שאלה החיים ואלוהים נתן ואלוהים לקח. אבל
למה הוא לקח את הנשמה הכל כך טהורה וטובה הזאת?
ואז הרחמים עולים מתוכי.
רחמים על המשפחה של אודי, רחמים על אביב שנהג באוטו שמקלל את
היום שנולד. רחמים על כל מי שהיה באוטו וגם אם נשאר חי חייו לא
יהיו אותו דבר.
ושוב, כמו כל השבוע האחרון שחשבתי על הסבל של אודי ושאר הבנים
שהיו במאזדה הכסופה הזאת,הדמעות מתחילות לזלוג והן פשוט לא
עוצרות. והמחשבות מזכירות לי את התאונה שלי ואני לא יכולה
להתמודד עם זה. וכל מה שאני צריכה זה חיבוק, יד שתהיה מושטת
אליי, אבל אני לא מסוגלת לבקש את זה.
לפחות לא מהאנשים שכאן לידי. כל האנשים שחשובים לי נמצאים רחוק
לא במרחק הינף יד.
ושוב המחשבה חוזרת.
לו טוב שם למעלה תחת ידו המלטפת של האל שלקח אותו באכזריות רבה
ולנו? לנו רע. כי נשארנו לבד כי אודי בריל לא יאיר את יומנו
יותר.
הוא לא יהיה הכוכב שיראה לנו את הדרך.
הוא...
הוא
"ישאר צעיר לנצח"
ת.נ.צ.ב.ה
http://udibril.up.co.il