הוא חשוב לי,
הוא יודע כמה הוא חשוב לי.
איכפת לי ממנו,
הוא יודע כמה איכפת לי ממנו.
הוא חסר לי,
הוא יודע כמה הוא חסר לי.
ואני?
אני לא חשובה לו
ולא איכפת לו ממני
ואני לא חסרה לו.
יותר מידי כבוד עצמי והלכה הידידות.
והפעם, זה לא יבוא ממני
כי כמה אפשר?
סליחה, סליחה ועוד פעם סליחה.
הפעם תורו לבוא אלי.
אבל הוא לא יבוא,
אני יודעת שהוא לא יבוא.
ואולי נשאר בשתיקה לנצח
מי יודע.
ואני לא רוצה שנריב
ואני לא רוצה שנשתוק
אבל מה זה משנה מה אני רוצה?
הוא לא רוצה
והוא עקשן
וזה לא יעזור
אני יודעת שזה לא יעזור.
גם עם דמעות בעיינים,
ועם כל העצב בחוץ
הוא עומד מולי ללא מילים
ולמחרת, הוא כבר לא זוכר. כי הוא היה שיכור.
והוא לא לוקח ברצינות
הכל צחוק
אולי גם הידידות שלנו היא צחוק?
הוא לא מבין שזה רציני
ואני לוקחת ללב
שיקרא לי רגשנית
אבל כזאת אני.
ועד שהוא יבוא
חודש? שנה? כמה זמן יעבור?
מי יודע.
השתיקה הזאת
ההתעלמות הזאת
אוף...
הוא חשוב לי,
ואיכפת לי ממנו והוא חסר לי
ואני?
גם עם עצב, גם עם כעס, גם עם אהבה וגם עם שנאה
הכל פוזות נכון? כולן שלי..
הוא לא מבין שזה רציני
ושזאת אני
מתי הוא יתעורר כבר?
כנראה שלא בזמן הקרוב
ומה לי יש לעשות?
לשבת ולחכות.
לחכות שיזכר בי
לחכות שיבוא
ויגיד שאני חשובה לו, שאיכפת לו, שאני חסרה לו.
אבל הוא לא יבוא
אני יודעת שהוא לא יבוא.
והשתיקה והעצב ישארו.
הלואי שיבוא.