[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר סקטור
/
אפקט הפרפר

חברה של מושיקו אמרה לו שהיא לא רוצה לראות אותו יותר, כי הוא
לא רציני מספיק, ככה היא אמרה, לו! לא רציני מספיק!
מושיקו יצא מהבית של חברה שלו כועס, ממש כועס, נכנס לסובארו
הכסופה שלו התניע ונסע. כל הדרך הוא קילל את חברה שלו, או יותר
נכון, את החברה לשעבר שלו ואת כל המשפחה שלה בקללות עסיסיות
שאין זה הזמן או המקום לפרט אותן.
הרגל של מושיקו לחצה חזק על הגז והידיים רעדו לו כשהוא הדליק
סיגריה מרוב עצבים. אבן קטנה בכביש גרמה לאוטו לקפוץ ולסיגריה
לעוף מבין אצבעותיו של מושיקו והיא נפלה כשהיא דולקת בין
הרגליים שלו, משאירה אחריה שובל כתום.
מושיקו פלט קללה והסית את מבטו מהכביש לחפש את הבדל הבוער, הוא
לא שם לב שהרמזור ביציאה מהרצליה לכיוון כביש החוף התחלף לאדום
ונכנס לצומת במהירות של מאה ועשרים קמ"ש.
מיניבוס של חברת הסעות פרטית, שבדיוק החזיר עשרים קשישים מיום
כיף בחמי געש נסע מהצד הנגדי ונכנס בסובארו של מושיקו.
מושיקו נהרג במקום, הקשישים בעיקר נבהלו, אבל אף אחד מהם לא
נפגע ברצינות, אחד מהם שפך על עצמו תה.
למקום הגיעו כוחות משטרה ואמבולנסים וצוותי תקשורת גדולים
שהגיעו לצלם את התאונה בכביש החוף. קריין החדשות של המהדורה של
שעה ארבע אחרי הצהרים דיווח על התאונה והמליץ לנהגים לנסוע
בדרכים חלופיות.
נהגים סקרנים האטו כדי לראות את התאונה ואת הסובארו המעוכה,
כמו שתמיד קורה, ופקקי ענק נוצרו משני הכיוונים.





הבוס של רפי התקשר אליו ואמר לו שיש לו פגישה חשובה ברמת גן
ושלא יעז לאחר, כי הפגישה היא עם משקיעים מיפן, שאולי הולכים
להרים את חברת ההיי טק שרפי מועסק בה מהקרשים שאליו התגלגל
הענף מאז התפוצצות הבועה בארץ.
רפי הספיק להתקלח ולהתגלח, שם אפטרשייב, הלביש את חליפת המזל
הכחולה כהה שלו, ענב עניבה ונכנס לאוטו שלו, "פורד פוקוס", זה
שהוא קיבל מהחברה.
רפי גר במושב אודים, שנמצא לא רחוק מנתניה, הוא היה צריך לנסוע
בכביש החוף כדי להגיע לרמת גן. "עניין של עשרים, עשרים וחמש
דקות גג." חשב לעצמו רפי בזמן שהניע את האוטו ויצא מהחניה.
רפי הגיע לאזור ווינגייט, הצפוני להרצליה, והאט את האוטו
כנדרש, כי ראה את טורי המכוניות שעומדות משני הצדדים.
"יא אללה, רק שהפקק הזה ישתחרר מהר." קיווה לעצמו רפי.
הוא התקשר לבוס ואמר לו שהוא כנראה יאחר כי יש פקק גדול בדרך
לרמת גן.
"שלא תעז לאחר!" צעק עליו הבוס.
"מה אני יכול לעשות? יש פקק. מה אתה רוצה, שאני אעוף לרמת גן?"
ירה בחזרה רפי.
"לא מעניין אותי, בחמש אפס אפס - אתה פה!" ציווה הבוס וניתק.
"אלוהים, אני מקווה שאני אגיע. לא מתאים להסתכסך עם הבוס,
במיוחד ששמעתי שמתכננים קיצוצים בחברה." חשב רפי.
בינתיים הפקק שהתחיל בהרצליה לא השתחרר ורק גדל, למרות שאת שני
כלי הרכב שהשתתפו בתאונה כבר הורידו לצד הכביש, אבל כל נהג
שעבר ליד מקום התאונה האט והסתכל מה קרה, למרות שרגע לפני כן
הוא קילל את אלו שמאטים ומסתכלים.
רפי הציץ בשעון, התנועה לא זרמה והשעה הייתה רבע לחמש. הוא
הדליק את הרדיו וזז באי נוחות בכסא. הצית לעצמו סיגריה והתקדם
לאט לאט בפקק הגדול.
לבסוף, אחרי כשעה,  שרפי כבר התייאש לגמרי, הוא הגיע לסופו של
הפקק שהתחיל בהרצליה וגם, כמצופה, האט קצת את הרכב לראות את
שני כלי הרכב הפגועים, ואחר כך האיץ לדרכו והגיע למשרד ברמת גן
בחמישה לשש.
הבוס שלו ניסה כמה פעמים להתקשר לרפי אבל להפתעתו גילה
שהסלולרי של רפי כבוי, כי רפי שכח להטעין אותו, לרוע מזלו,
במהלך הלילה. רפי נכנס למשרד וגילה את הבוס יושב כשהחולצה שלו
בחוץ והעניבה חצי פרומה.
"תקשיב, ותקשיב לי טוב," אמר לו הבוס ברגע שראה את רפי. "אתה,
עם החוצפה שלך, עברת כל גבול.
המשקיעים מיפן החליטו לא להיכנס לחברה שלנו, כי זה שהגעת
באיחור ושצעקת עליי לא עשה עליהם רושם טוב בכלל."
"אבל..." ניסה רפי להתגונן.
"ולמה לעזאזל אתה לא עונה?"
רפי הושיט יד לעבר הכיס האחורי ושלף את הסלולרי. להפתעתו הוא
היה כבוי.
"אבל בוס, לא..."
"שום אבל, אתה מפוטר. נמאסת עליי. קח את הדברים שלך ותעוף
מפה." צעק הבוס ופניו האדימו.
"אבל..." ניסה שוב רפי.
"שום אבל, עוף מפה. עכשיו!" צעק הבוס.
רפי לא נשאר חייב, והתחיל לצעוק גם על הבוס.
אחרי חמש דקות של קללות הדדיות, רפי לקח קרטון חום, נכנס
למשרדו הקטן ואסף את הדברים המועטים שהיו לו שם.

הוא נכנס לאוטו, ונסע הביתה כועס. כועס מאד.
הוא הגיע הביתה וטרק את הדלת בזעם.
"איך הייתה הפגישה?" שאלה אותו אישתו, ענת.
"תעזבי אותי עכשיו, ענת." אמר לה רפי בייאוש.
"מה קרה לך? שאלתי אותך שאלה פשוטה. אתה לא יכול לענות כמו בן
אדם?"
"תסתמי את הפה. אין לי כוח אליך עכשיו." ענה לה רפי ונכנס לחדר
השינה וטרק גם שם את הדלת.
ענת, שלא ידעה להרפות כשצריך נכנסה אחריו לחדר והמשיכה לצעוק.
"מי אתה שתדבר אלי ככה?! לך תזדיין!"
"זה באמת משהו שלא עשיתי הרבה זמן! עכשיו תעזבי אותי בשקט, אני
רוצה להיות לבד." אמר רפי ופשט את חולצתו.
"אתה לא תדבר אלי ככה, אתה שומע?"
"אני אדבר אליך איך שאני רוצה. זה הבית שלי!"
"באמת? אז אני עוזבת! ולוקחת את הילד!"
"יופי, לפחות יהיה לי קצת שקט ממך ומהשטן הקטן!"
ענת יצאה מהחדר ושתי דקות מאוחר יותר שמע רפי את טריקת דלת
הבית.
יום למחרת ענת חזרה, ארזה תיק ולקחה את תום, הילד שלה ושל רפי,
ונסעה להורים שלה בירושלים.
רפי נרגע בלילה אבל לענת לא היה אכפת. היא לא רצתה לענות לרפי
או לדבר איתו. נמאס לה מהיחס שלו.
חודש אחר כך, רפי קיבל בדואר מכתב מהעורך דין של ענת, שהיא
רוצה גט.





השנים חלפו. רפי התייאש מחיפושי העבודה ונסע לארה"ב לחפש את
מזלו.
הוא נישא בשנית לאמריקאית עשירה בשם ג'ואן וחי איתה בעושר
ואושר יחסי, נולדו להם שלושה ילדים והם חיו בפרבר ליד ניו
ג'רזי.

הבן של רפי וענת, תום, שהיה בן שנה שהוא ואימא שלו עזבו את
הבית, גדל ללא דמות אב בחייו מאחר וענת לא התחתנה שוב, גילה
בגיל חמש-עשרה שהוא איננו כמו כל הבנים בגילו. תום העדיף
בנים.
כשהיה בן עשרים הוא הכיר את אהבת חייו, אבירם, שהפך לשותפו
לחיים והם אפילו התחתנו בחתונה רפורמית בקפריסין.
הם עברו לגור ביחד ובינתיים תום התחיל ללמוד עיצוב פנים וגם
עבד בחנות בגדים, אבירם לא עבד, והפך לנטל על תום שעבד ימים
ולילות בשביל לפרנס אותו ואת אבירם ואת הדירה הקטנה שלהם בתל
אביב.

יום אחד תום חזר הביתה מאוחר אחרי עוד יום קשה בעבודה וראה את
אבירם יושב מול הטלויזיה ושותה בירה.
"היי מותק," אמר אבירם. "בא לך להביא לי עוד בירה?"
"ממש לא." ירה תום, שגם ככה היה עצבני כי נכשל באיזה מבחן.
"קרה משהו?" אבירם לא הוריד את העיניים ממשחק הכדורגל ששודר
באותו הזמן.
"לא קרה כלום." ענה לו תום והלך למטבח והכין לעצמו תה צמחים.
אבירם, שידע לזהות מצבים קשים ניגש לתום וחיבק אותו מאחורה.
"אתה כועס עליי?" שאל את תום ונישק לו את האוזן.
תום כמעט שנכנע אבל ברגע האחרון החליט שדי, לא עוד.
"נמאס לי ממך!" צעק, "נמאס לי לפרנס אותך, נמאס לי מזה שתמיד
אני חוזר הביתה ורואה אותך מתבטל עם רגליים למעלה והגרביים
המסריחות שלך מטנפות לי את כל הסלון, נמאס לי שכל פעם שאנחנו
רבים אתה קצת מתחנף ואני סולח. נשבר לי!"
"תום..." ניסה אבירם.
"תעוף. תצא לי מהדירה." אמר תום, ברוגע.
"זאת גם הדירה שלי!" החזיר לו אבירם.
"אני לא זוכר ששילמת על משהו פה! תעוף מפה!!!" תום התחיל
להאדים.
"על מי אתה חושב שאתה עושה פוזות? אני הולך!" אמר אבירם ולקח
את המעיל שלו ויצא החוצה.
באותו הערב הוא הלך לישון אצל ידידה שלו והיא הציעה שהיא והוא
ילכו לשתות משהו באיזה פאב, לשכוח קצת מהצרות, כי גם באותו
הערב היא רבה עם חבר שלה.
אבירם הסכים. שניהם יצאו לפיק-אפ בר קרוב לבית שלו ושל תום.
אבירם שתה, הוא הזמין עוד סיבוב ועוד סיבוב, עוד בירה ועוד
צ'ייסר של וויסקי. עוד וודקה ועוד בירה.
הראש שלו הסתובב כשהוא הרגיש נגיעה קלה בכתף. מולו עמד אחד
הבחורים ההורסים שהוא אי פעם ראה, או שזה היה האלכוהול.
הם דיברו קצת והבחור הזמין לאבירם עוד סיבוב של שתייה. אחרי
חצי שעה הבחור לקח את אבירם לשירותי הגברים.
בבוקר אבירם לא זכר כלום, הוא התעורר מזיע במיטה של ידידה שלו,
עם ריח של סיגריות ושל בושם שהוא לא מכיר.
אבירם ותום נפרדו. תום לא סלח.שנה אחר כך הוא סיים את התואר
והפך לאחד המעצבים הטובים בארץ.
אבירם חזר לבית הוריו.
חצי שנה לאחר המקרה בפאב, לאחר בדיקת דם שגרתית אצל הרופא שלו,
אבירם קיבל טלפון בהול מהמרפאה.
"הכי טוב שתגיע לפה." קולו של הרופא היה מודאג.

"שב בבקשה." הציץ הרופא מבעד למשקפיו אל אבירם.
"מה קרה דוקטור?" אבירם הזיע.
"אני מצטער להודיע לך, אבל גילינו אצלך בדם את נגיף ה HIV. אבל
אנחנו צריכים לערוך עוד בדיקות נוספות לפני שהקביעה תהיה
סופית."
את סוף המשפט אבירם כבר לא שמע. הוא התעלף.





והכל בגלל חברה של מושיקו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קניבליות כבר לא
מרגשות אותי.
עכשיו אני בקטע
של פדופליות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/05 4:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה