גברת אגוזים הלמה בכתפי בעזרת זרועה העצומה וצווחה: "תן לי
להכנס!" ואף הוסיפה: "נחש!".
הייתי אז שעון בגבי אל המשקוף השמאלי של דלת הכניסה לדירה,
לוחץ כנגדו את רגליי אל המשקוף שבצד השני בנסיון נואש למנוע
מגברת אגוזים הרוטטת לעבור דרכי.
נדמה כי העובדה שבדירה שמולה בוצע רצח, הסעירה עליה את דעתה.
לא יכולתי שלא להאשים אותה. סליחה, לא יכולתי להאשים אותה.
הסיטואציה אף הזכירה לי פתאום, בצורה מסלידה, מקרה מעברי שעד
לאותו רגע חשבתי שנשכח כמעט לגמרי:
היה זה כשהייתי בן 6. גרנו אז בדירה דומה לזו של גברת אגוזים,
כשטרוריסטים מארגון שנקרא "צל" פרצו לדירה ממול כחלק ממסע
האימונים שלהם וריססו בכדורי עופרת חסרי רחמים את כל הנוכחים
בדירה - ביניהם אמי, אבי ואחותי התאומה, שהיו אז נסובים סביב
השולחן למשחק "רמיקוב" מרגש.
לאחר שוידאו הריגה בכל הנוכחים הם פרצו בצחוק גדול. זכרתי איך
הצצתי דרך חור המנעול של דירתנו וראיתי את כתמי הדם המתרחבים
לאיטם, ואת הגופות וחלקי המוחות וחלקי המעיים המפוזרים, שהיה
ניתן להבדיל ביניהם רק בעזרת ניחוש. הם היו מונחים על הרצפה
במין סדר שהיה בו אי סדר מופלא. זכרתי גם את הצליל הרם שנשמע
כשהרוצחים המתועבים השליכו את אקדחיהם על הרצפה ונעלמו במסדרון
תוך קריאות חזיריות בשפה שלא הבנתי.
זכרתי גם שבעקבות המקרה הזה נדרתי נדר להיות בלש משטרה ולחקור
מקרי רצח - אולם לפתע נהייתי מודע לכך שכל המחשבות הללו מסיחות
את דעתי מן הבשר הלבן המידלדל שחבט בי - וכך נהיו הן רק דבר
נוסף בו עליי להיאבק.
הישועה באה מעצמה. גברת רוקטנברגר מהדירה השכנה, שק בשר גדול
אף יותר מגברת אגוזים, הופיעה במסדרון בצעקות אילמות ומשכה את
גברת אגוזים אליה.
בעוד שתי פרות האדם האבסות הללו מוציאות את הנוירוזות שלהן זו
על זו, הייתה לי שהות מספקת כדי לסגור את הדלת, לנעול אותה,
ולהישען עליה בגבי תוך שאני פולט אנחת רווחה.
אך מראה התרנגולות המפוטמות המפטפטות מן המסדרון סירב למוש
מזכרוני... לפתע נזכרתי במקרה מעברי שעד לאותו רגע חשבתי שנשכח
כמעט לגמרי:
הייתי אז בן 10 וגרתי בחווה של משפחתי המאמצת בטקסס.
הייתה זו שעת ערב מאוחרת, ביום שגרתי בו השמש נעלמת ומאפשרת
לאורה האחרון להתפזר על פני השמיים הנרחבים בשלל צבעים, ביניהם
כחול, ורוד, אדום וכתום. להקת ציפורים נודדות בדיוק התרוממה אז
מן האגם בחלקה האחורית של ביתנו, בינות לקני הסוף והתלתן
המתוק.
כל כך חזק וקסום היה ציוץ הציפורים, שבתחילה הוא הסתיר מאזניי
רחש מסתורי שעלה ממקום מוזר בשמיים. לא חלפו שניות ספורות
ואותו רחש מוזר מילא את החלל, כמעט מפוצץ את אזניי, פיזר את
הציפורים לכל עבר ופוצץ את ביתי, שהיה אז 200 מטרים ממני במעלה
הגבעה, לרסיסים.
זכרתי איך ראיתי את ראשו הערוף של אבי המאמץ ניתז באיטיות רבת
רושם וחן מן החלון המנופץ, אוסף חתיכות זכוכית בדרכו, נוחת על
כר התלתן המתקתק שבחוץ ומתגלגל מספר פעמים, עד שנעצר.
לא ידעתי אז מה היה אותו רחש מוזר שחיסל את כל עולמי החומרי
(מלבד גופי והבגדים שלבשתי אז), אך בדיעבד - ובעקבות הסברים
נמרצים של השוטרים, למדתי את האמת: זה היה מטאור.
קוטרו היה 10 מטרים בלבד, ולכן הוא העלה באש באורח פלא רק את
ביתי, ואיתו את כל משפחתי המאמצת. נזכרתי איך בעקבות המקרה הזה
נצטרכתי למצוא משפחה מאמצת חדשה, וגם איך באותו ערב אכלתי לחם
עבש עם חומוס בתחנת המשטרה, כשחזירי האדם הצוחקים צופים בסרט
פורנו, בכיכובם של כלבים. כה דוחה הייתה הדרך בה חדר הכלב אל
האישה המסכנה, שנשבעתי לעצמי כי לעולם לא אשתתף או אביים סרט
פורנו.
שתי תרנגולות שמנות שעמדו לידי אז, באותה שנייה, על כר הדשא
המוריק של גבעות ווטרהיל בטקסס - היו הסיבה שנזכרתי לפתע בכל
הקטע הזה.