את חיבקת אותי בידיים האלה וכל מה שרציתי זה להישאר איתך...
כמה פעמים אני כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך ושבחיים אני לא
אוותר עלייך?!
את זוכרת?
כמובן שלא, כי את לא מרגישה כלום, את קצת נוגעת עם הידיים שלך
ואני נשבר. אני לא יכול לכעוס עלייך, על כל השקרים האלה...
אני ממשיך להיות איתך, ממשיך להיות בין ידייך הקרות, שבחיים לא
חיממו אותי או טיפלו בי כשהייתי חולה...
איך אף פעם לא אמרת לי שאת אוהבת אותי?
את מכירה אותי יותר טוב מכולם...
אני רוצה שתגידי לי שאת אוהבת אותי...
אני מחכה...
את רואה? את לא יכולה לומר את זה, אפילו בצחוק...
אבל הידיים האלה שאני הייתי חבוק בהן... עכשיו מכאיבות לי יותר
ממקודם...
צדקו כשאמרו שידיים של אשה קרות, שאין בהן רגש...
את כמו פסל!
אני התאהבתי בפסל!
למה אני לא יכול לקבל ממך גם אהבה? אני לא יפה מספיק? אני לא
מוכשר מספיק? לא נתתי לך מספיק?!
מה אני מדבר? נתתי לך הכל, אני עבדתי בשביל שאני אוכל לקנות לך
משהו שתאהבי...
איפה הטבעת שלך?
נו, זאת שאני קניתי לך?
זאת ששמת על הידיים הקרות שלך...
את יודעת, הטבעת לא יפה כמו פעם - עכשיו יש לה גוון אפור, כמו
של פסל!!!
התאהבתי בפסל!
וקשה לי עם זה!
והפסל הזה עדיין חובק אותי אליו בקור, בידיים של אשה... שלא
חיממו אותי כשהייתי חולה!
ולא נתנו לי את האהבה שנתתי להן!