אזור קטן בפאתי חיינו, מעטי מעט מובילים עצמם לשם ונותרים שם
פרקי זמן ממושכים.
שלא לדבר על חיים שלמים...
(שלא נדבר בכלל).

שם לא מתרגשים משום דבר יותר מכפי הנדרש.
שם הכול נשקל לפי נתוני המצב. שם, אפשר להיות שקולים.
שם הכול סימטרי, הכול אסתטי, הכול לפי מידות.
כולם - המעטים, די דומים. די סולידים.
(די איתם בכלל).

וזה לא בקצה השמיים או בסוף המטבח.
כל אחד מסוגל, מרחק צעד, אפילו פחות.
עניין של בחירה?
או עניין של יכולת?
גנטיקה או הסתגלות?
(שאלת השאלות).

לרוב נעזרים בחברים -קרובים או קרובים-קרובים,
לרוב הדרך מלווה באיזו סטירת לחי, כואבת, מוכיחה.
לרוב מדקלמים עוברי אורח סלוגנים השגורים בפי כל יושבי אותו
המקום.
(עוברי האורח לא באמת משם).

המליצו לי להגיע לשם. לביקור התרשמות, חוויה.
אני אוהבת חוויות, יש לי אוסף.
אז עשיתי כל מה שצריך, לפי הספר:
דיברתי עם קרוב-קרוב שדקלם סלוגנים, כאבתי מסטירת הלחי, ויצאתי
לדרך שדרשה 0 קילומטר ב-0 זמן (ו-0 קמ"ש). הגעתי, ופתאום,
באמת, כמו שהבטיחו בספר, וכל המדקלמים:
הכול הסתדר אצלי!
קיבל צורה הגיונית, אסטתית, מסודרת.
אין ממה להתרגש יותר מכפי שצריך, בהתחשב בנסיסות ובנתונים
הכוללים... חצי הכוס בבית הקפה נראתה מספקת. לא יוצאת מגדרה,
בכל אופן.
שום דבר לא יוצא מגדרו שם.
הכול מגודר. הכול מוגדר.

נהניתי שם? בטח.
אך ימים עברו וכמעט בלי לשים לב עזבתי את המקום. הפעם בלי
סטירות או קרובים, פשוט חלפתי, אפילו בלי לנופף, על פני השלט
הגדול שניצב בכניסה לאזור:

                     "לכניסה לפרופורציה פנה ימינה"