והכל הרי מן הזכרון, הנה אני זוכר כך: אהובתי עומדת בחלון,
חורף.
אצבעותיה ארוכות וממהרות לזחול אל עבר קצה של מוט ברזל קטן אשר
מונח באמצעו של חלון גדול, מהססות, אז חוזרות שוב ועולות ושוב
חשות לאט לאט את קור המתכת המזמין המתעמת עם חומו של תנור
סלילים העומד בקדמת החדר. שפתיים מוצצות את קצה הסיגריה ברחש
לא נשמע של יניקה, עשן באוויר. שתיקה. השקט גובר והולך. שתי
אצבעות אוחזות בקצה הסיגריה הלבנה, כמו מעין קלות דעת אחזה בהן
הן משייטות להן להנאתן בין קצה הפילטר הקר אל הגיהינום הלוהט
של הסוף הבוער בזיגוג עדין כלהבת מנורה בין ערביים. לאט אך בבת
אחת נדרכות האצבעות ומושיטות את קצה הפילטר הרחק מן השפתיים.
עשן באוויר. האד מסתלסל פנים החדר ומתאדה. על הלחי הימנית
מבהיקה נורת הלהט התלויה בתקרת החדר כמו מתגרה ליפול, הזוהר
מתנדנד כך עם תנועת הראש. היא מסתובבת. בחלון חושך ואור עומד
בקצה הרחוב, אור יחיד, ומלבדו ים של חושך חורפי. קר. כתף קרה.
קרוב לחלון נעה היד בחצי עיגול, נוגעת לא נוגעת. אני מושיט את
רגליי, יחפות הן ואור המנורה שוב יכול להשתקף לו על קצה
ציפורני. פניה ניבטות מן החלון. שקט עומד באוויר, ואני עתה
עומד. זווית הפה נעה בהבעת התלבטות וכאב מן השקט הנעים הנפל על
יום חורף זה. נשוכת שפתיים היא פונה לעברי ומסתכלת. ביד שמאלה
מאפרה אפורה עשויה מתכת. ארבעה חריצים למאפרה הניבטים מצדדיה
כך וכך. היא מאפרת. זיק אחד זוהר ונמוג ברגע. רגליה אינן נעות.
אצבעה מטופפת על הסיגריה בקצב אחד. על שידת החדר כוס קפה שחורה
ולוהטת, המזילה ריר מימי טהור על גבי העץ הנרקב, הכעור. שעון
הקיר אינו נם. עשנה הסיגריה לאיטה אל מול פני החלון השקוף
הזוהר קלות. הנה רצתה לאמור דבר מה. פיה נע. אלם. עתה אני רואה
בחלקיה. עור היד נע מתקמט ונע וחוזר שוב. ריסיה מחליקים ובבת
אחת נסגר העור שעל העין, נימי העור העדינים ששם נגלים רק למעט
ומוחבאים שנית. בחדר עומדת להבת תנור סלילים, חזקה ויציבה, ולא
מרפה מן האוויר. היא נעה ומניחה את המאפרה על שמיכת הצמר העבה
שעל המיטה. את הסיגריה היא מפקירה בזהירות אין קץ לאחד מספיחי
המתכת. היא עייפה, אני רואה זאת. נימי העין אדומים והיא מעבירה
בחופשיות את פרקי אצבעותיה העליונים על העיניים, במחווה כל
עולמית של לאות. שוב היא מתלבטת מה לומר. היא אוחזת בשתי
אצבעותיה בשפתה התחתונה, ואמצע השפה קורסת, וכך היא מניעה את
השפה הלוך ושוב. חם הוא האוויר. אני מפני את ראשי ובמכוון
מסתנוור מעט מן המנורה. חזרה אל פניה ושובל רך של זוהר עמום
בכחול עוטף את פניה מעיני הלומות המנורה. אני קופץ את ידי
לאגרוף ושוב מרפה. היא שותקת עדיין. עתה מסתכלת היא בעיני וכך
גם אני. רעש הרחוב חודר אל תוך הבית. אני מטה את עצם השכמה
והיא כך משמיעה קול איום שהיא שונאת. הסיגריה מעשנת את עצמה
לדעת, ואני יכול להריח את גופה, כאילו לא היו בינינו לפחות
שלושה מטרים כאלה, והיא כאן, כך, צמודה אל צד גופי. חומו של
התנור קורן על פני. שוב עולה התחושה הזו בבטני, של ילד על
נדנדה של עץ, כשאני יורד וכל בטני אז מתהפכת. כמו צביטה גדולה
בכל הגוף. היא מרפה את שפתיה וקורסת על המיטה הרחבה, וזו
מצייתת לחוק הטבע, ומחזירה אותה מעט למעלה וחזרה אל הכסת. מבטה
פונה אז לתנור, ולחיה נראה זוהר אז. עתה כמו עמדנו אל מול אש
בוערת, בחוץ, בקור הגס. אני מכבה את האור ושנינו בוהים בקרינה
כנדהמים. אני נושף כבדות, ופותח את האור והיא ניגשת לאחוז בכוס
הקפה. הוא חם והיא בזהירות מערסלת את שפתיה, ושם צצים קמטים
קמטים כמו גאיות. היא נושפת בנוזל והוא מגיב ומתערבל על פניו
במהומה. אני שוב עומד ומסתכל בעיניה. עתה תלגום מן הקפה. בלי
קול היא לוקחת לעצמה לגימה נשית ונעמדת מול פני ומושיטה ידה
אולי כדי לגעת. היא מדברת: "לך. לך ואל תחזור".  איני מדבר וגם
לא היא שכן אין צורך ואין רמייה בנו שאנו מכירים טוב, וכך או
כך יודעים שאין בנו רמייה, ואין מקום גם למילים. אני תוהה על
העץ המכוער של אהבתי, לא כזה שצומח בגן. הוא שידת עץ קטנה
וכעורה העומדת חרש בתוך חדר מלא כאב וריח מוות, ריח כבד עומד
וכאשר נכנס איש תמיד ישנא החדר תמיד מיד יירדם שכן מזכיר לו
החדר את אהבתו הכעורה.
הכל כך בראשית מן הטופוגרפיה. לא רק זו שעל מפה, בכך, אלא גם
הטופוגרפיה של לבך, של נפשך, ושל השיר. גאיות וכיפות של אהבתי,
נקודות הטריג שעל יופייך ועל גופך ונפשך. נקודות הגובה של
המוות. תמיד יעמוד דמיונך על גבי משהו, כך על גבי נקודות
הכיעור שעל שידת אהבתי. לילה חולף והיום עולה ואני לא ישנתי אך
אהובתי שילחני לדרכי אל הרחוב. ועתה אני מתהלך וחוזר ורצות
מחשבותיי ברבבות. אין בי רמייה ואני יודע שאצטרך שוב לחזור
ברגל אל חדרי כעור השידה. על גבי מנורת הרחוב תלויים המוני
זבובים, והם סובבים את האור כך כמו היו כוכבים קטנים בשמי
האלוהים ביום אחד של הבריאה. הקור הוא טוב ומאפשר נשימה
חופשייה מסרחון הרחוב הקודר של דרך כלל, של דרך קיץ שהיא כלל
בעיר הזאת. אני מסתכל על כף ידי בחושך והיא כעורה כאור המשתקף
מנשמתו של אלוהים. אני יורד לאט בגיא הנם של הרחוב הקר, שם פלא
לא נגלה לפני ולא ירדו מלאכים בסולם נפשי ולא עלו בו, אם כי
אני ירדתי מהר מהר בלא סייג בגיא הרחוב. פלא אחד רציתי שייגלה
לפני, זהו שלט הפרסומת הנפלא המקדם את הרחוב שהוא ביתי. והנה
יעמוד נישא ורם, תמיר וגא שלדו, השלט הנפלא, ועל פניו ינצנצו
באור יקר של יהלום ענק מכל מני הפרסומות המעולות, הסיסמאות
הנבובות המדקרות את האמת, של הפרסומת.
השלט ריק עתה. פועלים מיומנים מחליפים את נפלאותיו החולפות ללא
לאות, זוהי משמרתם וכל אחד מהם הוא מלך מלכי השלט הגדול
והנורא. עתה פותח אני את הדלת ומרגיש את הקור הנאה של ידית
הדלת על ידי החשופה. קר בחדר פנימה ואני מיד דורך על פני הבית
ומקללו בתוכי. מה ארור זיכרון גאיות אהבתי אשר בתוך החדר
פנימה. מפני מפת תחושות החדר תמיד אחשוש. הריח המוכר, הלא
ידוע, מעלה הזיכרון. מגע הבד שעל ספת העץ הישנה. אור הירח הרשע
מבעד לחלון הגדול, הצפוני, של הסלון. הבוקר מסרב עוד לעלות
ואני ניגש אל חדר העבודה הפשטני, מלא השולחן והספרים. אני יושב
על גבי כיסא הפלסטיק הנפלא אשר הוא תמיד נכנע להישענות גבי.
לבסוף אני נרגע ממגע המפעל המלאכותי הזורם אל גבי ואני נרדם
ברוגע. לאט לאט עולה חלומי החוזר והמופלא. מופלא הוא החלום,
ותמיד בעולמו אני נהנה באמת ממר חיי. שעת מופלאה היא, כמעט כמו
חברת הפרסומת יקירתי.
וכל הרי מן החלום: הנה על גבי דביר עצום שטחו ואדיר עומדת
דמותי, ופעמים רוחי מרחפת מעל ופעמים היא מסתכלת מעיני הדמות
הקטנה, והדמות הולכת ונבלעת בחשכה שעל משטח גדול וקר. והנה ביד
הדמות גפרור קטן, מעצמו הגפרור דולק ואינו נצרך בקופסא. הדמות
מהלכת באור זעיר וקטן אשר מסביבה חושך וכך היא מועדת על דבר
מה. ברגע זה נדלקים כל אורות הירח שבחוץ על הדמות ועל הדביר,
ושם שוכב לו פגר של חמור וכך תמיד הוא שר, בקול של גבר או
אישה, או קול כרעם:

כוס הזיותיי אני עורג אלייך לטמיון,
כוס הזיותיי מבשר ניצני האמונה
כוס הזיותיי הרחובות חבוקים בי
כוס הזיותיי המשמעות מחוקה בי
כוס הזיותיי הידיעה נטרפה בי
כוס הזיותיי אני מולאם לתוככי שיניך החיוורות,
הזיותיי בא אלי שלא בחלום וניקר
וניקר וניקר וניקר
כוס הזיותיי אני באדמת ניכר קבור,
תחת מצבת הדעת שכלתה מזמן.

פגר החמור הטוב מתרומם ושר לי שיר חלום שאין לו פשר מלבד שיר
אהבתי. הוא חיוור וירוק מריקבון ורוח הקינה נושבת בו עד שצונח
הוא על הדביר שוב ושותק ואינו אומר מאומה מלבד סרחונו המתקבל
על דעת. בבוקר לאחר מעט השינה האור של הרחוב צורח בעיניים,
החדר הכעור עם גאיות אהבותיי צונח שוב לתודעה, ואני יוצא אל
החוץ וחזרה אל המוות הרקוב, אל מוות החיים. מאושר אני ממוות
זה. אני עובד בחברת פרסומת נפלאה אחת ואהובה שלי. והנה חוזר
הכל שוב אל הזיכרון, אני זוכר כמעט הכל, אהובתי ביושבה על כיסא
המשרד בבוקר של לילה בוהק. ידה הולכת ותחזור על גבי הנייר,
הלוך וחזור כמו גלים רכים. שקט הוא המשרד, כמעט אין נפש בו,
ואני שומע את רחש הנייר. לאט יתגבר ויפנה הדף לצידו השני
ויתהפך.
והכל כך מעיניי: שאון זמן נשמת החורף יעבור כך כחמור המוות
בגיא אהבתי, יצא ויחזור כאהובתי חברת הפרסומת.