"העיקר זה לעבור את היום", האם מליטה את עיניה בכפות ידיה,
משפשפת את ארובות העיניים, "אני מתקיימת", היא אומרת, "אני לא
חיה, אני במצב סטטי של קיום, כמו צמח דהוי שמשקים אותו פעם
בשבוע והוא פשוט נמצא שם".
הבן מהנהן.
האם מחפשת לעשות משהו עם ידיה, ידיים בלויות, ידיים שלא ראו
עבודה פיזית אבל רועדות, כמו שלהבת של נר לפני שנכבה.
"אתה מבין?" האם שואלת.
הבן מהנהן.
"אתה רואה אותי כמו שהייתי פעם?", האם תוהה, "הייתי פעם צעירה,
הדרכים היו פתוחות בפניי, מכל הכיוונים להיכן שרציתי יכולתי
לפנות, אבל בחרתי לשבת".
הבן מגרד בעין, נכנס לו חלקיק סורר, הוא שורט את האישון, הבן
בעל כורחו, דומע.
"וברגע שאתה מתיישב", האם מסבירה בנחת, "קשה כבר לקום, צריך
תעצומות נפש", האם מתכסה בפואטיות, "צריך כוחות על אנושיים",
האם מגזימה.
הבן הדומע, כבר מתחיל להימאס עליו, הוא מחטט ומפרק את האם
מבפנים.
"ואני מאז יושבת, כך כמו שאני", האם מדגימה, "אני סטטית, אני
כאבן שאין לה הופכין".
א נ י  נ ר ק ב ת !!! האם צועקת אבל לא אומרת מילה, רק
מחייכת.
הבן מחייך בחזרה.
"העיקר זה לעבור את היום", האם מסכמת, "לא לקפוץ מעל לפופיק,
להגיד תודה על מה שיש ולעלות לשכב בלילה, יותר מזה הרי אין."
הבן חושב שהוא לא מבין מה זה לקפוץ מעל לפופיק, הבן רוצה ללכת
אבל נשאר נטוע מולה, נטוע מול צמח שפולט עשן ומילים.
האם לא מפסיקה לעשן, ידיה רועדות מניקוטין ומהחמצה.
האם רוצה להגיד משהו ומתחרטת.
הבן רוצה להגיד משהו ומתחרט.
האם שותקת.
הבן מהנהן.
האם הולכת ודועכת, העבר שלה מוטל מובס ונושק לעתידו של הבן.
עתידו של הבן לא ידוע.
האם נוגעת בלחיו של הבן.
הבן מצטמרר.
האם מבקשת שיבוא לבקר יותר.
הבן מהנהן.
הבן נאנח, אנחה חרישית, אנחה חרישית של ייאוש חרישי.
האם מחרישה אנחה אחריו.
הבן.
האם.
הבן קם ללכת, מזועזע מעוצמת המעשה.
האם נרעדת.
הבן בוכה אבל עיניו יבשות.
האם - עיניה תמיד לחות.
הבן רוכן.
האם מתכוננת לספוג נשיקה.
הבן לוקח מפתח.
האם מתכווצת.
הבן משתהה עוד רגע.
האם משתעלת.
"אז...", הבן אומר.
"תתקשר", האם מסיימת.
הבן נסוג.
האם תוקפת.
חיבוק.
האם מתענגת, הזמן ממשיך לנזול.
הבן כבר לא פה.
האם שם.