התחלתי ללכת, לא ידעתי לאן, אבל זה לא הפריע לי.
הלכתי שעות, במקומות שבכלל לא ידעתי שקיימים, לא ידעתי איך
לחזור הבייתה. גם לא כל כך רציתי. החלטתי שאין לי מה לחפש שם
יותר. לא אחרי מה שעשיתי...
להרוג מישהו... לא כל כך קל לעכל את זה...
הלכתי. הלכתי בתקווה שאני אמצא תשובה בדרך. חיפשתי תשובה.
החבר הכי טוב שלי, והרגתי אותו, בלי לדעת למה, וכל מה שנשאר לי
לעשות זה לחפש תשובה. ברחוב. אצל אנשים. במקומות שלא הכרתי.
לא חשבתי על כלום, לא עברה לי שום מחשבה בראש. וחוץ מהקול הזה
שכל הזמן אמר לי להמשיך ללכת, היה שקט.
אני לא מבינה, למה בכלל עשינו את זה! התערבות מפגרת בלי סיבה.
חשבנו שמקסימום נדפוק את האוטו, נארגן איזה מופע שכל אחד ישלם
10 שקל ונכסה את העלויות, זה כבר קרה אצלינו הרי. אבל הוא היה
חייב למות לי. אני הרגתי אותו. ואין שום- דבר שיגרום לי לשכוח
או לסלוח לעצמי- אפילו קצת. אני הרגתי את החבר הכי טוב שלי.
ושום דבר לא יחזיר את העיניים שלו, הגדולות, הסקרניות, עם גוון
ירוק עמוק, את העיניים הכי יפות.
ואף אחד לא יחזיר את החיוך שלו, החיוך היפה, שיכול להוציא כל
אחד מדיכאון, עמוק ככל שיהיה.
ואת האף הסולד, והזיפים שתמיד צמחו לו כשהוא התעצל להתגלח,
והשיניים הלבנות, את כל זה אנשים לא יראו.
ואת החוכמה, את ההומור, את כל מה שהוא היה, אנשים לא ידעו
יותר. האנשים שהיו אמורים להכירר אותו, לראות את כל זה, לא
יזכו למתנה הזאת, שאני זכיתי, ולקחתי. אנשים לא יכירו את האדם
הזה, שהיה כל כך טוב, שחיכה לו עוד כל כך הרבה בחיים. כל כך
הרבה חיכה, וכבר לא יחכה, בגללי.
אני לקחתי ממנו את החיים,
והוא כבר לא יחזור.