[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נופר הלר
/
מלאכים לא צריכים שמות

1. השם

בבקתה קטנה וחשוכה ביער, ישבה אישה אחת מכורבלת בין זרועות
בעלה, ושאלה אותו, "איך נקרא לה?" הבעל הביט לה עמוק בתוך
העיניים ואמר:"לא אכפת לי... היא כל כך מושלמת... היא לא צריכה
שם."
שניהם הביטו בה, בעיניה הכחולות המימיות, בידיה הקטנות, בפלומת
השער הבלונדיני הרכה. "מלאכים לא צריכים שמות." אמר בעוד
הפעוטה החזיקה בידיה הקטנות את הבוהן שלו."ניתן לה שם בבוקר,
אני עייפה מדי, כואב לי הראש. שניכם האור שלי, בלעדיכם אני
אחיה בחושך. תשמור עליה" אמרה בעוד ראשה צונח על כתפו, ומשפט
אחד הספיקה להגיד לפני שנישקה אותו והלכה לעולמה:"מלאכים באמת
לא צריכים שמות.....".

2. בוקר לבן

"אבא אבא!!! אני זזה בלי רגליים!!! אבא!!!"
"כל הכבוד חמודה!" האב המאושר ישב על המרפסת והתבונן בבתו בת
השלוש, יושבת על האגם הקפוא ליד ביתו, מחליקה ומסתובבת להנאתה.
הוא הביט אל ההרים המושלגים, וחשב לעצמו על כל החורפים הקרירים
שהוא בילה איתה על המרפסת הזאת בדיוק. היא תמיד אהבה את החורף,
היא הוקסמה מהמסתורין של השלג, מהיופי של ההרים המושלגים,
מהאגם הקפוא. "אבא!!! אבא!!! יש גשם של נוצות!!!" האב המופתע
הרים את ראשו, הוא חייך לעצמו."חמודה! יורד שלג!" הפעוטה רצה
לאביה בשמחה ושאלה אותו. "אבא, מה זה שלג?"
"שלג זה מים קפואים, אין פתית שלג אחד שדומה למשנהו. אמך אהבה
אותם." הילדה צחקה ורצה בין פתיתי השלג. בסופו של דבר היא
התעייפה, והלכה למרפסת, להתבונן בשלג יחד עם אביה. "אבא, למה
יש כל כך הרבה שלג וכל כך קצת אנחנו?" האב התבונן בה קצת
מופתע, הוא צריך לספר לה מתישהו.
"אנחנו לא היחידים, יש עוד אנשים בעולם, אבל בגלל איפה שאנחנו
גרים אנחנו לא פגשנו אותם."
"אבל אם יש הרבה אנשים בעולם איך אנחנו מבדילים ביניהם?"
"לכל אחד יש מראה שונה, שם שונה, לבוש שונה."
"אבא, מה השם שלי?"
"לך אין שם."
"למה? אז איך יבדילו ביני ובין האחרים?"
"את מיוחדת, את היחידה שאין לה שם, את לא צריכה אחד, את מיוחדת
גם בלי השם."
"בסדר אבא." האב הסתכל עליה וחייך, היא נרדמה לו על הכתף, רק
ישנה. הוא נזכר בזיכרון אחד מיוחד מאוד וכואב מאוד, שהנציח
בראשו: "מלאכים לא צריכים שם".

3. הסוד של אימא

"אבא! אבל הבטחת!" צעקה הילדה הקטנה. האב הביט בה בעצב, הוא
ידע שאי אפשר להשאיר אותה בבידוד מכל מיני דברים שילדים
צריכים: חברים, בית-ספר, ים, תרבויות שונות. אבל העיר הקרובה
כל כך רחוקה וזה בלתי אפשרי גם לחיות בבקתה וגם לשלוח אותה
ללימודים, והוא יותר מדי קשור לבית בשביל להיפרד ממנו,
להיפרד... ממנה, מהזיכרונות. "חמודה? אני מסכים, אני הולך לקחת
אותך לעיר, אבל אנחנו לא נוכל לראות אחד את השני, את תמצאי
חברים חדשים, ראשונים, את תהיי מאושרת, יהיו לך הורים חדשים."
הוא ידע שזה הדבר הכי טוב בשבילה, להתנתק ממנו. "אבל אני לא
רוצה הורים חדשים! אני רוצה אותך!"
"אני רוצה להראות לך משהו," הוא לקח אותה החוצה, הם הלכו בערך
15 דקות והם הגיעו למערה. הוא הדליק לפיד. הם המשיכו במערה
והגיעו לתוך חלל גדול. היה שם ריח נעים. הוא נתן לה לפיד וביקש
ממנה להתקדם קדימה. "ואוו! זה ממש יפה!"
"את רואה את הפרחים הלבנים האלה שגדלים כאן, בלי אור, בקור,
ותראי איזה יפה הם גדלים, זה היה המקום הכי אהוב על אמך. היא
לא גילתה עליו אפילו לא לי, זה היה המקום הסודי שלה. כל פעם
שאת תרגישי בודדה שם, אני רוצה שתיזכרי במקום הזה, בפרח הזה."
"לפרח הזה יש שם?"
האב חייך. "לא, מלאכים לא צריכים שמות."
וזה מה שזה היה... שדה מלאכים...


4. נימסי

בעיר הקרובה ליד ישבו אבא ובת נינוחים ליד התנור של החימום
ושתו שוקו חם.
"אבא! אבא! דופקים בדלת! אני רוצה לפתוח!" האב הגאה שאף שאיפה
עמוקה מהמקטרת שלו והתבונן בבתו בת השלוש שחורת השער ובעלת
העיניים הירוקות, שירשה מאימא שלה. "אבא! אין אף אחד בדלת, יש
כאן חבילה." האב ניגש לדלת והתבונן על החבילה הגדולה שהייתה על
הרצפה. היא הייתה עטופה בשמיכה לבנה. הוא חיפש מסביב. לא היה
זכר לאדם בסביבה. בשעה כל כך מאוחרת לא קשה כל כך להבחין
באנשים ברחוב מכיוון שאין שם איש. אנשים פוחדים לצאת לרחובות
מאז "שהם" הגיעו. הוא היה מופתע שהוא לא ראה שם כלום חוץ משובל
דם מסתורי על הרצפה. אם מי שהשאיר את החבילה היה פצוע למה לא
ביקש עזרה? ואיך הוא נעלם כל כך מהר? "אבא אבא! זה זז!" עכשיו
הוא הפנה את תשומת הלב שלו לחבילה. הוא הכניס אותה לתוך הבית.
הוא פתח אותה, והיה מופתע לראות שיש ילדה קטנה בלונדינית בתוך
השמיכה. "יסמין! מהר! תביאי מגבת וקערה עם מים קרים! יש לה חום
גבוה!" הילדה הקטנה רצה מהר למטבח והביאה מגבת וקערה עם מים
קרים. הוא היה רגיל לטפל בחולים, לא בגלל שהוא היה רופא, אלא
בגלל הניסיון. הוא הרבה לטפל באשתו בזמנו, לפני שלוש שנים."היא
תהיה בסדר," אמר לבתו כשראה שהיא יושבת על הספה ומחבקת את
הרגליים. "איך אתה יודע! אולי היא גם תמות? כמו אימא! איך אני
ידע שתצליח להציל גם...!" היא נעצרה והחזיקה בידה את הלחי
השמאלית שלה.
"אני... אני מצטער. גם לי זה עדיין כואב." האב ניגש ליסמין
וחיבק אותה. ואז הוא ניגש לשמיכה הלבנה. היה בתוכה מכתב עבה
יחסית. הוא פתח אותו, וקרא במשך כמה דקות. "מלאכים לא צריכים
שם? חה! יסמין חמודה, היא הולכת להישאר בבית, רוצה להמציא לה
שם?" הבת חייכה וניגשה לילדה. "היא הולכת להיות אחות שלי, מגיע
לה שם יפה. נימסי! זה יהיה השם שלה! אני יהיה אחות גדולה!" האב
חייך, מה אפשר לצפות משם שילדה בת חמש המציאה? הוא צחקק. "טוב,
קוראים לה מעכשיו נימסי!"


5. האחיות

"נימסי? נימסי! תקשיבי בשיעור! נימסי תתעוררי מיד! חוצפה! אני
לא יודעת מה אני אעשה איתך! יסמין! תעירי אותה מיד! ולחשוב
שאתם אחיות, אין שום דמיון." יסמין הנבוכה ניערה את הילדה
שישבה לידה בזהירות, היא הייתה רגילה לחפות על אחותה כל הזמן.
הרבה אנשים הרבו להגיד שאין ביניהן דמיון, חוץ מהעובדה שהשער
של יסמין היה שחור ושל נימסי היה בלונדיני, והעיניים של יסמין
היו ירוקות ושל נימסי היו כחולות. גם האופי שלהן היה שונה
לגמרי. בשיעורים נימסי הייתה תמיד נרדמת ולא מקשיבה, ויסמין
תמיד הייתה מקשיבה בשיעורים ולומדת בבית. מה שבאמת מפתיע, זה
ששתיהן כל הזמן קיבלו מאיות! לנימסי, כך מסתבר, יש כישרון מאוד
יעיל, כל ספר שהיא קוראת היא יכולה לזכור בעל פה. מה שכן, היא
לא ממש טרחה לפתוח ספר, לפחות לא של בית-ספר. היא לא הכינה
שיעורי בית ולא למדה או הקשיבה בכיתה, כי פשוט חשבון ואנגלית
והיסטוריה לא ממש עניינו אותה. לפני כל מבחן היא הייתה פותחת
את הספר וקוראת כדי לא לאכזב את האב המאמץ שלה, שאותו היא מאוד
אהבה. אם היה משהו שבאמת עניין את הבנות זה היה רפואה. נימסי
יותר התעניינה בצמחי מרפא ויסמין יותר התעניינה במבנה גוף האדם
וניתוחים. כך שבזמן שיתר הבנות היו משחקות בברביות ואיפור, הן
ניתחו צפרדעים ואספו צמחי מרפא. "יסמין, אני חושבת שהמורה
שונאת אותי. את חושבת שבכיתה ז' המורות יתחלפו?" שאלה נימסי
בזמן שניסתה לשמור על שיווי המשקל שלה על החומה בדרך
הביתה."חחחח, המורות לא שונאות אותך... אמ... יותר מדי. וברור
שהן יתחלפו, אף מורה לא תישאר לנו. חטיבת ביניים זה משהו אחר
לגמרי מיסודי." נימסי חייכה, היא ויסמין חברות הכי טובות, הן
גם החברות היחידות שיש אחת לשנייה. יתר הבנות בכיתה לא ממש
אהבו את העובדה שהאחיות "פותחות" צפרדעים ועושות דברים מוזרים,
אז האחיות הפכו לבדיחה של הכיתה. אבל לאחיות לא היה ממש אכפת,
היה להן אחת את השנייה.

6. הרעיון

"יסמין, את באה איתי לספרייה? אני צריכה להחזיר את הספרים האלו
ואני צריכה שתעזרי לי לסחוב אותם." יסמין נאנחה ותפסה שני
ספרים מידיה של נימסי. היא הייתה רגילה כבר שנימסי גומרת ארבעה
ספרים ביום, אפילו שלה לוקח אותו זמן לקרוא ספר כמו לנימסי, זה
עצבן אותה שהיא קוראת כל כך הרבה ספרי טבע ורפואה בספרייה ולא
טורחת לפתוח מחברת ולעבוד. "נמאס לי מבית-הספר! כל מה שאנחנו
לומדות שם אנחנו יכולות ללמוד בעצמנו! מספרים. אני לא רוצה
ללכת לבית-הספר. אני רוצה לעשות משהו משמעותי." יסמין לקחה את
שני הספרים שהיא צריכה להחזיר יחד עם הספרים של נימסי ושתיהן
יצאו מהבית והלכו בכיוון הספרייה. הן הלכו במורד הרחוב בזמן
שרוח שקטה נשבה בשערן. עצי האורן הגבוהים עשו מדי פעם צל חלקי
של צעד וחצי על האחיות. "זוכרת שמקודם אמרת שאת רוצה לעשות
משהו משמעותי? ושנמאס לך מבית הספר? ושאנחנו צריכות לברוח
מבית-הספר ולעשות מה שאנחנו רוצות?" נימסי עצרה בפתאומיות.
"אני לא אמרתי לברוח מבית-הספר. את אמרת את זה. את חושבת מה
שאני חושבת?" אמרה נימסי וחייכה חיוך ממזרי."זה תלוי. את חושבת
על לברוח מבית-הספר ולעשות כל מה שאנחנו רוצות?!" האחיות
הסתכלו אחת על השנייה וחייכו. "אבל אנחנו לא יכולות סתם
להתחפף, אנחנו חייבות תוכנית. אנחנו צריכות לתכנן את זה טוב
טוב." הן המשיכו ללכת. "אבל למה צריך לתכנן את זה? אי אפשר סתם
להתחפף? לביים את מותנו או משהו?" נימסי חייכה חיוך ממזרי והיה
לה אש בעיניים, אש של נחישות, אש של מישהי ששום דבר לא הולך
לעצור אותה. "זה לא כל כך פשוט. למה את חושבת שאף אחד
מהתלמידים האחרים לא ברחו כבר? כי הם יודעים שכל מי שניסע
לברוח בינתיים הוא עכשיו או מובטל או עובד ניקיון. לא, אנחנו
צריכות לדאוג שתהיה לנו דרך להשיג כסף, ואוכל, ושלא נקפא בחורף
ובלילה." הן הגיעו בינתיים לספרייה, הן נכנסו פנימה. "שלום
בנות! באות להחזיר עוד ספר? כל הכבוד!" הם החזירו את הספרים
לספרנית הנלהבת והתיישבו ליד אחד השולחנות. "נימסי, את יודעת
שאני תמיד רציתי אחות? כלומר שהייתי קטנה. ואז אימא מתה, ואני
כל כך כעסתי כי היא הבטיחה לי אחות קטנה! ואז את הגעת, ואני
הייתי בטוחה שאימא שלי שמרה על ההבטחה שלה, ומצאה דרך להביא לי
אחות! את יודעת שאת באת בלי שם, ואני נתתי לך. את יודעת למה
בחרתי נימסי? בגלל שזה בדיוק השם שלי! רק הפוך. תבטיחי לי, שאם
אנחנו ממש נעשה את זה, תמיד נישאר ביחד ונשמור אחת על השנייה!"
נימסי ההמומה הסתכלה על אחותה, וחייכה. "ברור שאנחנו נעשה את
זה! וכמובן שאני מבטיחה שאני אשמור עלייך. את יודעת, אחיות בדם
לא צריכות לעשות ברית של דם, אנחנו מחוברות בנשמה, אנחנו
נועדנו להיות אחיות. אבל אנחנו לא אחיות בדם! אז בואי נגמור את
העבודה!" יסמין לקחה את סיכת הראש שלה ודקרה את האצבע שלה, וכך
גם נימסי. הן הצמידו את הידיים שלהן ביחד."זהו! אין דרך חזרה!
אנחנו נעשה את זה! ביחד!" אמרה נימסי, וכך זה היה, שהאחיות
בנשמה הפכו לאחיות בדם.

7. "הם"
"נימסי! תראי מה השעה! אנחנו חייבות לחזור הביתה! אבא בטח
משתגע מדאגה!" נימסי העיפה מבט חפוז לשעון שלה וקמה בבת אחת.
"כבר אחד בלילה! אנחנו ישבנו כאן בגן כל כך הרבה זמן?! ייקח
לנו עוד לפחות חצי שעה עד שנגיע הביתה! אנחנו דאגנו כל כך
לתוכנית שלנו ולא שמנו לב איך שהזמן רץ!"
שתי האחיות קמו והחלו לרוץ במעלה השביל. "הוא הולך להרוג
אותנו! אלה אם כן אנחנו..."
"לא! אסור לנו ללכת דרך שם. שם "הם" גרים! אסור לנו ללכת דרך
שם!"
"אבל זה יקצר לנו את הדרך בחצי!"
"אסור לנו בשום פנים ואופן! עדיף לחזור בדרך הארוכה."
" טוב, אם את לא רוצה, אני ילך לבד." נימסי חתכה את השביל
ימינה והמשיכה לתוך הסמטה החשוכה. "נימסי לא!" יסמין מיד רצה
אחריה."חשבתי שתמיד נישאר ביחד! את הבטחת! למה רצת לבד?!"
נימסי חייכה חיוך גדול. "כי ידעתי שאת תבואי אחריי, את כל כך
צפויה. ככה יותר טוב, אנחנו מגיעות הביתה עוד חמש דקות של
ריצה." נימסי נעצרה מהר והביטה במבט מפוחד קדימה. יסמין נתקעה
לה בגב ומיד הבינה למה נימסי נעצרה. שני בריונים גדולים וננס
אחד עם כובע שוליים מקש עמדו בפתח וחסמו את היציאה מסמטה." נו
נו נו, תראו מה יש לנו כאן, שתי ילדות קטנות ואבודות ברחובנו
הקטן. אמרתי לכם שזה לילה טוב להישאר בבית. חי חי חי, עכשיו יש
לנו ארוחת בוקר." יסמין שמה לב שבזמן שהוא מדבר יוצא לו קצף
לבן מהפה. "נימסי? את בסדר? אף פעם לא ראיתי אותך ככה." יסמין
הסתכלה על נימסי במבט מופתע. גם היא פחדה, אבל כשהיא הסתכלה על
נימסי, היא ממש רעדה! והיא היתה חיוורת נורא. "נימסי! נימסי!
צאי מזה! אנחנו חייבות לברוח!" יסמין ניערה את נימסי בחוזקה
אבל זה לא עזר. בינתיים אחד מהבריונים שגדולים הרים צינור חלוד
והתקדם לעברן. "מכאן!" יצא קול מכיוון הקיר לימינם, יסמין לא
חיכתה שנימסי תתעורר. היא תפסה לה ביד ומיד רצה לכיוון הזה,
ובדיוק בזמן כדי להתחמק מהמתקפה.
יסמין דחפה את נימסי לתוך חור שמאחורי פח הזבל, למקום שממנו בא
הקול. היא תפסה ביד של נימסי והמשיכה ללכת בתוך המערה. היה שם
ריח מסריח של דגים. היא ראתה מישהו מקדימה בגלימה ממשיך ללכת.
"כמעט הגענו." לא היה ליסמין ממש בררה, זה או ללכת עם הזר, או
להישאר בסמטה. "הנה!" הזר בגלימה נכנס לתוך חדר חשוך למדי. היה
בתוך החדר שולחן קטן, כמה שמיכות פרוסות על הריצפה במקום
מסוים, כנראה מיטה, ומנורה קטנה על השולחן. "חברה שלך בסדר?
המראה שלה לא נראה הכי טוב."
"היא אחותי, אני לא יודעת אם היא בסדר, היא אף פעם לא התנהגה
ככה." יסמין ניגשה לנימסי שבינתיים התיישבה על הרצפה וחיבקה את
הרגליים שלה."הוא הרג את אבא שלי," נימסי אמרה בשקט. יסמין
הופתעה מאוד.

8. מה קרה לאבא?

"הוא הרג את האבא שלי! הדבר היחיד שנשאר לי מהשורשים שלי!"
נימסי החלה לבכות בקול חרישי. "איך את יודעת את זה? את הגעת
אלינו בגיל שלוש, לא יכול להיות שאת זוכרת את זה."
"אני בחיים לא אשכח את זה. יומיים לפני שהגעתי לבית שלך אני
ואבא שלי יצאנו למסע לעיר. הוא לקח הרבה אוכל והרבה שתייה
והתחלנו ללכת. היה מאוד קר, וירד שלג. עשינו הפסקה אחת של
הליכה בלילה. המסע היה יומיים, הגענו לעיר ושם "הם" חיכו לנו,
הם יצאו כנראה לסיור בלילה. הם תפסו את אבא שלי.
"הם הרביצו לו עם אותו צינור חלוד! ואז הם הוציאו סכין וניגשו
אליי, אבא שלי אפילו שהוא היה פצוע הוא רץ אליי תפס אותי
והתחיל לרוץ. הוא השאיר אותי בפתח הבית שלכם, ודפק בדלת. היה
לי חום גבוה, הדבר האחרון שאני זוכרת זה היה את הבריון תופס את
אבא שלי ולוקח אותו משם. אני לא יודעת מה קרה לו אחר כך. יש לי
עכשיו משפחה חדשה, ושורשים חדשים, אבל זה עדיין כואב מאוד. אני
בחיים לא הולכת לסלוח להם!" יסמין ניגבה את העיניים שלה וחיבקה
את נימסי. "איפה אתן גרות?" יסמין שכחה לגמרי שזר עדיין שם.
אבל כנראה שהוא הוריד את הכיסוי שהוא לבש, זה היה נער בערך
הגיל שלהן, די נאה. "די קרוב, ליד המזרקה." הנער ניגש ליציאה
השנייה מהחדר. "כבר מאוחר, אני יוביל אתכן הביתה, זה לא רחוק
מכאן." יסמין עזרה לנימסי לקום והן הלכו אחרי הנער. אחרי הליכה
של כמה דקות הם הגיעו לסולם. "תעלו דרך שם, אתן לא תפספסו את
זה, ביי. ודרך אגב, קוראים לי נילס, אני אקפוץ לביקור
בהזדמנות," הוא קרץ להן והמשיך במורד המערה. שתי האחיות עלו
לסולם ומצאו את עצמן בדיוק מול הבית שלהן. "איך הוא ידע?"
נימסי הרימה כתפיים. בינתיים אבא שלהן רץ אליהן וחיבק אותן חזק
חזק. הן סיפרו לו על כל מה שקרה, חוץ מהילד המסתורי. זה היה
הסוד הקטן שלהן.

9. הפתרון - נילס

"אמרתי לך שזה רעיון לא טוב ללכת דרך הסמטה! עכשיו אנחנו
צריכות לחזור הביתה שעה לפני השקיעה!" אמרה יסמין בכעס. אחרי
שהן חזרו בלילה שעבר כל כך מאוחר וסיפרו לאבא שלהן מה שקרה הוא
חיבק אותן חזק חזק ואז התחיל לצעוק עליהן. " אני בכל זאת אחרי
זה למדתי את הלקח, שעה שלמה של נזיפות! ולחשוב שלקח לו רק עשר
שניות לתת כל כך הרבה עונשים." "אין: לטייל בחוץ שעה לפני
הזריחה, ותנקו את הרצפה, ותסדרו את עליית הגג ואתן תעבדו כל
היום על הגינה!" כך ציטטה נימסי בדייקנות כל כך את אבא שלה.
"כמעט גמרנו!" נימסי אמרה בזמן שתלשה את העשב השוטה האחרון
שלה. "אז, גמרנו לנקות לשטוף לסדר לאבק לשתול לחפור ולתלוש. מה
את רוצה לעשות עכשיו?" נימסי הרהרה לרגע. "עוד חצי שעה יש
שקיעה, אנחנו צריכות להישאר בבית. אני יודעת בדיוק מה את חושבת
נימסי! אין מצב שאנחנו יכולות ללכת ולחפש את הילד הזה עכשיו!
מאוחר מדי!" נימסי גיחכה צחוק מעצבן שכזה. "ומתי בדיוק אי פעם
זה עצר אותנו?" יסמין נאנחה. "אף פעם! קדימה! בואי נעוף."
אפילו שיסמין לא ממש רצתה לעבור עוד יום כזה של ניקיון, היא
ממש רצתה לפגוש את הנער המסתורי שוב ולדעת עליו יותר. "טוב.
אבל אם לא נמצא אותו כעבור חצי שעה אנחנו חוזרות!" "יש!" והן
החלו ללכת לכיוון המקום בו הוא הוריד אותן. "נילס!" יסמין
קפצה. "למה את חייבת לצעוק כל כך חזק?!" יסמין גערה בנימסי.
"איך את חושבת בדיוק שאנחנו נמצא אותו בלי לצעוק? הרי הוא גר
מתחת לאדמה!" "בקלות," קול נערי ושובב בקע משום מקום. שני
הבנות קפצו וחיפשו מסביבן את מקור הקול, ואז הן הסתכלו למעלה.
"נילס!" שתיהן צעקו ביחד. "שלום בנות, מה המצב? באתן לבקר?"
נילס קפץ מהעץ וניגש על הבנות. "אז, איפה אתה לומד?" שאלה
יסמין. "לומד?" הוא צחק. "נראה לכן שאני לומד? אני שונא ללמוד!
אני פרשתי מזמן. אני עכשיו נודד ממקום למקום, רואה דברים
חדשים, מטייל." שתי הבנות הסתכלו אחת על השנייה, חייכו, התקרבו
והחילו להתלחש ביניהן. מדי פעם נילס היה שומע כל מיני מילים
כמו "להצטרף?" "זה מצוין לתוכנית שלנו," "את בטוחה?"
ובסוף הן נעמדו מולו ואמרו ביחד, "אנחנו באות איתך." נילס היה
משותק. הוא לא ציפה שמישהו ירצה להצטרף אליו. "למה אתן רוצות
לפרוש מבית-הספר שלכן והבית הגדול שלכן וללכת עם מישהו שאתן
בקושי מכירות למקום שאף פעם לא הייתן בו? "נימסי חייכה והתחילה
להסביר. "אנחנו בכל מקרה היינו עוזבות את בית-הספר, השאלה היא
מתי, ועכשיו שאתה הגעת, ויש לך ניסיון בזה, יהיה לנו יותר קל
להצטרף אליך ולא לעזוב ככה בלי שום ידע. אנחנו רוצות לעזוב את
בית-הספר ולעשות דברים טובים, אנחנו יודעות די הרבה בתחום
הרפואה ואנחנו רוצות לעזור לאנשים עם זה, ובית-הספר עוצר
אותנו." נילס הסתכל אליהן במבט המום, ואז התחיל לצחוק צחוק
גדול ומתגלגל. "אתן יודעות שזה כנראה הדבר הכי קיטשי ששמעתי אי
פעם?! לעזור לאנשים חולים, להפיץ טוב בעולם." והמשיך לצחוק,
ואז הוא הסתכל אליהן. "אתן לא רציניות נכון? אתן כן!" הוא
הסתכל על שתיהן והן נראו רציניות ביותר. "טוב. אני מסכים." הוא
נאנח, "אני עוזב ביום חמישי הבא, יש לכן בדיוק שבוע להכין את
מה שאתן צריכות. תפגשו אותי בשעה עשר בבוקר ליד המזרקה." שתי
הבנות צהלו מאושר ורצו הביתה. "שתי הבנות האלה, או שהן הדבר
הכי גרוע שקרה לי, או הדבר הכי טוב שקרה לי. נחיה ונראה, לא
תזיק לי חברה." הוא מלמל לעצמו.

10. יוצאים למסע

"איך נסביר את זה לאבא?" יסמין התהלכה בחדר הלוך חזור, וארזה
דברים בתוך תיק הגב שלה. "אנחנו צריכות שהוא לא יחשוד בכלום עד
שאנחנו נהיה במרחק מספיק גדול מהבית כדי שהוא לא יעצור אותנו,"
נימסי הכניסה ספר עבה לתוך התיק שלה. "למה את מביאה את הספר
הזה? את זוכרת את כולו בעל פה בכל מקרה. זה סתם יהיה כבד."
נימסי תמיד השאירה את הספר שמזהה צמחי מרפא ואומר את תכונותיהם
קרוב אליה, זה נתן לה הרגשה טובה, כאילו היא מוגנת ממשהו. אבל
הספר די עבה והיא זוכרת הכול מצוין. היא הוציאה את הספר
והכניסה כמה בגדים ושמיכה דקה. "גמרתי," הכריזה יסמין בקול."גם
אני, הכנת את המכתב?" יסמין שלפה מכתב מהכיס והניחה אותו על
השולחן. "כן, ואת הכנת את האישורים?" נימסי הוציאה שני דפים
מודפסים מהמגירה שלה. "הייתי צריכה לפרוץ למשרד המנהלת בשביל
להדפיס ולצלם את האישורים האלה." יסמין לקחה את האישורים וירדה
לארוחת ערב ונימסי אחריה. הן התיישבו מסביב לשולחן. "אמ..."
נימסי דרבנה את יסמין מתחת לשולחן. "יש לנו טיול שדה מחר בבוקר
ואנחנו צריכות שתחתום לנו על האישורים שלנו." נימסי בעטה בה
מתחת לשולחן, יסמין דיברה כל כך מהר שנימסי הייתה בטוחה שאבא
עלה עליהן. "בסדר, תיהנו מתוקות." נימסי ויסמין היו כל כך
שמחות שהוא האמין להן. הן גמרו לאכול ורצו למעלה לחדר שלהן.
למחרת בבוקר הן יצאו החוצה למזרקה. "לא חשבתי שתגיעו, בואו
נצא, אנחנו הולכים צפונה להרים, ואז נרד לעיר שבצד השני של
ההר." הם התחילו ללכת. הן הלכו אחריו בגלל שהן לא ידעו את
הדרך. הן אף פעם לא יצאו מהשכונה. האדרנלין זרם בדם שלהן והן
היו מוכנות לכל מה שיבוא אליהן. "תגיד, אם אתה נודד אז של מי
המחילה מתחת לאדמה?" יסמין שאלה. "של איזה קבצן שמת, הוא לא
צריך אותה נכון? אני גרתי בעיר הזאת אני חושב חודש, אז אני
הכרתי את התעלות." הם המשיכו ללכת ולדבר עד שהם הגיעו לקצה של
העיר וכל הבניינים הגבוהים היו מאחוריהם, ופתאום נגלה להם הנוף
העוצר נשימה של ההרים הגבוהים שמכוסים בשלג, העצים הלבנים, כל
השלג הלבן, שטיחים ארוכים ויפהפיים של לבן. "איזה יופי! נימסי,
תסתכלי!" נימסי התבוננה בנוף הזה ולא הייתה יכולה שלא לחשוב
שמשהו כאן מוכר לה. "בואו נמשיך," הם המשיכו לעלות על ההר, שלג
החל לרדת, הרגליים שלהם שקעו בו. רוח חזקה נשבה. "יש לנו עוד
יום הליכה עד לצד השני של ההר, צריך למצוא מחסה, הרוח הולכת
להתחזק בלילה, מכירות מקום?" נילס שאל את הבנות. יסמין נענעה
את ראשה לשלילה. נימסי שתקה והרכינה ראש. "נימסי! אם לא נמצא
מחסה אנחנו נמות בקור!" צעק אליה נילס. "אני יודעת, אבל אני
ממש לא רוצה ללכת לשם, זה מקום מלא זיכרונות רעים. זאת בקתה
בהמשך הגבעה, היא אמורה להיות נטושה. יש שם מיטות, מים, ואולי
אוכל משומר." הם המשיכו ללכת בהתלהבות (חוץ מנימסי) לכיוון
שהיא אמרה. ושם היא עמדה, בקתה קטנה מעץ. אבל, היה בתוכה אור!
"גרים שם אנשים!" צעק נילס על נימסי. "זה לא משנה, אולי הם
יסכימו לארח אותנו בלילה. שווה לנסות." יסמין התקדמה לבקתה וגם
נימסי ונילס. יסמין דפקה על הדלת. שמעו צעדים הידית הסתובבה,
הדלת נפתחה, ושם עמד, ככה סתם, אביה של נימסי! כמובן שיסמין
ונילס לא ידעו שזה הוא. אבל היא זיהתה אותו! זה היה אבא שלה!
הוא עדיין חי! "שלום, אנחנו רוצים להגיע לעיר מהצד השני של
ההר, אבל פרצה סופה ורצינו לדעת אם אנחנו יכולים להישאר
ללילה?" הוא התבונן לרגע בילדים, וחייך. נשמעו עוד צעדים. אישה
הופיע מאחורי האב, ובידה תינוק. "מי אלה מותק?" האב נישק את
האישה וענה לה "הם ילדים שרוצים מחסה בלילה," הוא פנה אל יסמין
שוב. "אתם יכולים להישאר ללילה, אני דון וזאתי אשתי רינגס, וזה
הבן המקסים שלי מורנינג, אנחנו משפחת גנינרום."


11. משפחת גנינרום

"שלום לכם" אמרה בלבביות יסמין, "אני יסמין, זה נילס, וזאת
נימסי," יסמין הצביעה על חבריה, ואז שמה לב לנימסי. נימסי עמדה
בצד, מוכת הלם, חיוורת, רועדת, וקפואה כמו קרח. "אני חושב שהיא
צריכה להתחמם קצת," אמר דון. נילס נכנס פנימה וכך גם יסמין
ונימסי אחריו.
הם התיישבו בסלון והוא הגיש להם שוקו חם ועוגיות. כולם אכלו
חוץ מנימסי, נראה שהיא הייתה מוטרדת ממשהו. "אז... מה אתם
עושים כאן באמצע ההר הזה? זה לא קצת רחוק מציוויליזציה?" שאלה
יסמין. "אני ואשתי מאוד אוהבים את השקט והשלווה שיש כאן, אנחנו
מאוהבים בהרים הקסומים ובשלג..." "היית פעם נשוי?" התפרצה
נימסי לדבריו, וזכתה לבעיטה מאחותה. "אמ... אני עכשיו נשוי,
באושר רב..." "אני מתכוונת חוץ ממנה," דון היה בשוק, גם יתר
הסובבים בחדר. "נימסי! איפה הנימוס שלך?!" נזף בה נילס. "זה
בסדר, הייתה לי פעם עוד אישה, אבל ליגוני היא נפטרה. מצאתי את
אשתי החדשה שאושפזתי בבית חולים בעירה שהגעתם משם, היא הייתה
שם לבקר את החולה במיטה לידי, אח שלה יזכרונו לברכה. הוא חלה
במחלה סופנית, ובזמן שהוא היה בתרדמות היא הייתה שם לידו ודאגה
לו. בשלב מסוים התחלנו לדבר, ואז התאהבנו והתחתנו. זאת הגרסה
המקוצרת כמובן." "והיו לך עוד ילדים חוץ ממורנינג?" שוב נימסי
יצאה בשאלה חסרת טקט לחלוטין. "נימסי! קצת נימוס! הם בנדיבותם
הסכימו לארח אותנו! ותיראי איך את מתנהגת!"  לא נראה שנימסי
שמעה משהו ממה שנילס אמר, או שלא היה לה אכפת, היא רק נעצה מבט
שחור כערב בדון. "אמ... לא, לא הייתה לי אף פעם בת מהנישואים
הקודמת שלי..." דון התחיל לגמגם. "לא אמרתי בת, אמרתי ילדים."
דון הביט בה במבט המום שהתחלף למבט כועס. "אני לא רוצה לספר לך
את סיפור חיי, תודה, יש בחדר למעלה בסוף המסדרון ימינה שתי
מיטות, אתן יכולות לישון על הגדולה ביחד ואתה תישן על הקטנה."
דון עלה למעלה במהירות ונשמעה טריקת דלת. "אני מצטערת על
זה..." ניסתה יסמין להגיד. "הסיבה היחידה שבעלי לא זרק אתכם
מהבית זה בגלל שאתם כנראה תמותו מקור בחוץ, הוא קצת רגיש לנושא
הזה." אמרה רינגס ובמבט קריר עלתה למעלה יחד עם התינוק.

12. החדר המסתורי

אחרי הרבה נזיפות וצעקות מצד נילס, החבורה עלתה למעלה לסוף
המסדרון. יסמין פתחה את הדלת מכוסה האבק והזיזה כמה קורי עכביש
מהדרך, היא נכנסה פנימה, נילס ונימסי אחריו. זה היה חדר קטן
מאובק עם דוגמאות של מלאכים על הקירות. היה שם חלון עם וילונות
בצבע תכלת שדהו מעט, ובפינה שולחן קטן ומעליו מדפים. ושם מתחת
לחלון, הייתה מיטה קטנה, עם כל כך הרבה בובות שלא היה ניתן
לשבת עליה בלי להפיל חלק ניכר מהן על הרצפה. "יש כאן רק מיטה
אחת!" נילס העיר אחרי כמה זמן. "כי זה לא החדר הנכון! הינו
צריכים לפנות ימינה ופנינו שמאלה. בואו נצא לפני שמשפחת
גנינרום יגלו." יסמין משכה את נימסי ביד, אבל נימסי התנערה
ממנה והמשיכה לכיוון השולחן. היא פתחת את המגירה בשולחן
והוציאה ממנו מחברת קטנה. היא פתחה אותה. בתוך המחברת היו הרבה
ציורים חמודים של קשתות בענן והרים מושלגים. היא הניחה את
המחברת והוציאה מהמגירה קופסה קטנה מעץ מקושטת בפרחים. היא
הוציאה את התליון שעל צווארה, פתחה אותו, הוציאה משם מפתח
שהתאים בצורה מפתיע ה לקופסה! בתוך הקופסה היו כל מני אבנים
יפות, צדפות מבריקות וכמה תכשיטים יפים. "מאיפה יש לך את המפתח
הזה?! את גנבת מהם?" צעק נילס. "ומאיפה לך לדעת איפה הייתה
הקופסה הזאת?" הוסיפה יסמין. "המפתח היה איתי מהרגע שנולדתי,
אבא שלי סיפר לי שאחרי שאימא שלי מתה הוא הוריד ממנה את השרשרת
ושם אותה עליי, ומאוחר יותר הוא נתן לי את הקופסה, הוא אף פעם
לא פתח אותה." הסבירה נימסי. "לא הוא לא! אני הייתי יודעת אם
אבא היה נותן לך שרשרת." יסמין התפרצה. "לא האבא שלך, האבא
שלי. ואני ידעתי איפה הקופסה בגלל שזה החדר הקודם שלי." נילס
ניגש קדימה אל נימסי "אבל, אם כל זה נכון, זאת אומרת... שאת
הבת של מר גנינרום?!" נראה שליסמין סוף סוף נפל האסימון.
"נימסי, למה לא אמרת לי קודם?" שאלה "רציתי להיות בטוחה לפני
שאני סתם אומרת דברים, זה למה שאלתי את כל השאלות האלה מקודם."
יסמין חיבקה את נימסי. "יופי! עכשיו נלך אל דון ויהיה לנו
איחוד נחמד ומאושר." נימסי ויסמין הסתכלו עליו במבט זועף.
"נילס! אתה לא שמת לב שהוא לפני רגע הכחיש לגמרי שאי פעם הייתה
לו בת?! ואם הוא לא מת אז למה הוא לא הלך לחפש את נימסי? אנחנו
עוזבות בבוקר, אין לנו יותר מה לעשות פה." אמרה יסמין בקרירות,
יצאה מהחדר ונכנסה לחדר המקביל. נימסי הכניסה את הקופסה לתיק
והלכה בעקבות יסמין. "לא חשבתי על זה בצורה כזאת," נאנח נילס
והלך אחריהן.      

13. מפגש בחצות

אבל, עם כל הכעס והצער שהיה לנימסי, היה עדיין קמצוץ של סקרנות
טבולה בטיפה של נושא לא גמור. ולכן, אפילו שהיה לה את כל
הסיבות לא לעשות את זה, מצאה את עצמה נימסי בפרוזדור ליד הדלת
של דון.
הידית שכל כך מזמינה הייתה אז, נשארה ללא תזוזה למשך דקות
ארוכות ומייגעות. ככה עמדה שם, ללא תזוזה, מחשבות רבות רצות
בראשה. למה היא מחכה?! שתדפוק בדלת ותדרוש תשובות! אבל, מה אם
התשובה לא תהיה כל כך נחמדת, מה אם התשובה תהיה בדיוק מה שהיא
פחדה ממנו ביותר! מוזר מה אפשר לשמוע שיש שקט מושלם בבית,
נשימות חרגולים, כמה עשים שעפים בעיוורון מסביב לעששית
דולקת... עששית דולקת?! נימסי הסתובבה במהירות ונוכחה לגלות
שדון ישב שם כל הזמן בפינה והסתכל עליה! דקה דומיה בזמן ששני
הצדדים לא הורידו את עיניהם מעיני השני, בסוף דון פתח. "נראה
ששנינו חשבנו על אותו הדבר, תשובות," נימסי בחנה את דון מקרוב.
"כן, תשובות." נראה שאפשר לחתוך את המתח באוויר עם סכין. "את
הבת שלי, נימסי?" שאלה כל כך פשוטה, כל כך קשה, כל כך כואבת,
ככה יצאה ישירות מהפה שלו, בכל כך קלות. "כן." זה מדהים כמה
משמעות יש בתוך מילה אחת קטנה, כמה מידע אפשר לקבל ממילה אחת
אומללה, מילה יומיומית, מילה כל כך נפוצה, מילה. בדרך כלל שיש
איחוד כל כך מיוחד בין אבא לבת, האב היה מתנפל על הבת בחיבוקים
ונשיקות והם היו חיים באושר. אבל, זה לא היה ככה, היו יותר מדי
רגשות באוויר, יותר מדי שאלות, יותר מדי כאב. "למה לא חזרת?
למה לא אמרת לי שאתה נשארת בחיים? למה..." נראה שהמשפט האחרון
נתקע לה בגרון, היא החלה לרעוד, עיניים אדומות, נאבקת בבכי.
"למה לא רצית אותי?" כמה כאב, ספקות, יגון, ירדו מלבה של נימסי
לאוויר הפתוח ברגע זה. "פחדתי, פחדתי ממך, פחדתי מהעולם, פחדתי
מהתגובה של המשפחה המאמצת שלך. רציתי שיהיה לך טוב, ואיתי לא
היה לך טוב, רחוק מהעולם, רחוק מהילדים האחרים, רחוק
מלימודים." נראה שהתשובה הזאת הייתה מספקת בשביל נימסי, אבל
לא, היה עדיין יותר מדי ספק. "למה הכחשת את קיומי לפני כולם?
למה לא באת לבקר?!" "יש לי משפחה משלי עכשיו, וגם לך, לא רציתי
לגרום להם כאב בידיעה שיש לי בת. ולא יכולתי לבקר אותך, זה היה
מבלבל אותך, עדיף בשבילך שאני הייתי מת." נימסי עדיין נאבקה
בבכי שלה, נראה שמפסידה. ועדיין, אין חיבוקים, אין נשיקות,
אבל... תחושה של הסכמה, של הבנה, של שובע. "יש פנסיון בעיר בצד
השני של ההר, אתם תוכלו לישון שם. גר שם ידיד ותיק שלי, יש לו
בן בערך בגיל שלך. תצאו בבוקר." נימסי חזרה לחדר, היא לא דיברה
עם אף אחד על הערב הזה, בחצות, כי אין לה אבא, אבא שלה מת.

14. גשם

נימסי ניגשה למיטה ושכבה על גבה, מהרהרת בדברים שנאמרו הלילה.
החל לרדת גשם. הטיפות נקשו על החלון בעדינות. נימסי התבוננה
בגשם מתחזק. הגשם ימיס את השלג, מחר יהיה יותר קל לעבור את
ההר, חשבה לעצמה. נימסי עצמה את עיניה והקשיבה בשקט לגשם,
לרוח, לטיפות שנופלות על אדן החלון. זה היה מאוד נעים לאוזנה,
מנגינה, שיר. הטבע שר, המנגינה המיוחדת והיפהפייה של הטבע.
תזמורת שלמה, לא צריך לשלם, לא צריך להתלבש, רק צריך להקשיב.
הטיפות שנזלו מזכוכית החלון יצרו שכבת מים שנזלה בצורת גלים,
ועיגולים מופיעים ונבלעים בגלים האלה. ריקוד, הם רוקדים
בשבילה.  דבר כל כך יפה, מרגש. חושך מוחלט, רק קצת אור שנוצר
מדי פעם מהברקים ומהירח, שלשבריר של שנייה יצא והציץ על המחזה
הנפלא הזה. מחר, הגשם ישטוף את השלג, והעצים יישארו ערומים
ומבוישים מהחורף. אך במהרה העצים יעטפו המסכת עלים ופרחים
יפהפייה עוצרת נשימה. הגשם מביא כל כך הרבה דברים טובים, למה
אנשים לא אוהבים את הגשם? למה הוא לא אוהב אותי?! אני לא הייתי
תירוץ מספיק חזק בשביל שהוא יחזור? אני לא מספיק חשובה בשביל
הכאב שלו? והכאב שלי לא אומר כלום?! זה לא מעניין אותי יותר.
הוא מת, אין לי אבא, אף פעם לא היה לי אבא. אין לי גם אבא בעיר
הישנה, הוא לא אבא שלי. אין לי בית, יש לי רק את אחותי. היא
התבוננה בשקט באחותה יושנה בשלווה, שום דבר לא מפריע לה, שום
דבר לא מכאיב לה. לא כואב... כל כך כואב...

15. שרפה

"נימסי! נימסי! תתעוררי!" נימסי פתחה את העיניים בעצלות, ומסך
של אור הבזיק על עיניה. היא לא ידעה עד כמה הדברים הבאים
יכולים לשנות את חייה. עד כמה הדברים הבאים הולכים לשנות את
חייה, "מה קרה? למה יש כל כך הרבה עשן?" נימסי הסתכלה מסביב
באימה, חלק מהרהיטים עלו באש, הדלת הייתה פתוחה, הפרחים הקטנים
שהיו מצוירים על הקירות התקלפו ונשרפו, וכל החדר היה מלא עשן.
"אין זמן להסברים, פרצה שרפה, חייבים לצאת מהבית!" נימסי
הקשיבה לה רק בחצי אוזן, משהו אחר משך את תשומת הלב שלה. צחוק
רשע ומצמרר נשמע מהחלון. ובכי, בכי וייסורים, כאב. נימסי דחפה
את יסמין ורצה לחלון. היא לא תשכח את המראה הזה לעולם, היא
ראתה את רינגס, קשורה לעץ, בגדיה קרועים, בוכה ונאבקת בחבלים
שקושרים אותה לעץ. הכנופייה שתקפה אותה ואת יסמין היו שם! אחד
מהם הדליק ענף גדול, והשני הביא קופסה גדולה והוציא ממנה
בקבוק... "את כל כך תמימה, כל כך יפה, כמעט חבל עלייך." הוא
התקרב ותפס אותה. לחש לה באוזן, "מי היה מאמין שכאן באמצע
המקום הזה יש בקתה קטנה וחמודה. את יודעת שאם אתם לא הייתם
גרים כאן אנחנו היינו מתים מרעב וקור? חה! צחוק הגורל." הוא
בחן את הבקבוק שהוא החזיק בידו. "אני רואה שבעלך אוהב לשתות רק
את הטוב ביותר, כמה נוח, נדלק יותר בקלות." הוא התחיל לשפוך את
תכולת הבקבוק על האישה, ועל העץ מסביב, ואז הוציא עוד בקבוק,
ועוד בקבוק, עד שנשאר רק בקבוק אחד מלא. הוא לקח לגימה ארוכה
מהבקבוק וזרק אותו על הרצפה מתחתיה. הוא מישש אותה ונשק לה.
נאנח. "אני שונא את הנשים המסורות האלה. תביא את הלפיד!" האישה
בכתה ונאבקה בחבלים שלה.
"נימסי! הבאתי את נילס והתינוק! אני לא מוצאת את האישה והבעל!
בואי מהר!" יסמין משכה את נימסי בכוח והן פנו לדלת. פתאום
נשמעה צעקה מצמררת של כאב. יסמין פנתה לאחור אבל נימסי דחפה
אותה קדימה. "זה רק הרוח, בואי נצא מהר החוצה, הגג הולך
להתמוטט." אמרה נימסי בקול רועד. הם ירדו במדרגות במהירות.
הכול בער באש. נימסי נעצרה, "תמשיכו, אני עוד מעט אצטרף, תחכו
לי מאחורי הבניין. לכו, תצאו מהדלת האחורית, זה חשוב!" נימסי
דחפה את יסמין ונילס קדימה, והלכה לחדר השני. בחדר השני, דון
שכב על הרצפה, מחבק תמונה, בוכה. ועליו עמוד גדול בוער באש, לא
נראה שהוא שם לב לעמוד. שנימסי נכנסה הוא הביט עליה. "אני תמיד
אהבתי אותה, תמיד אהבתי אותך. נימסי, ששמתי אותך בפתח הבית
המאמץ שלך, השארתי מכתב. ובמכתב הזה רשמתי הרבה דברים שאני לא
זוכר כרגע, אבל לא רשמנו שם את השם שלך." נראה שהוא מנסה להגיד
כמה שיותר לפני שהוא מת. "אף פעם לא שאלת את עצמך למה אני
ואימא שלך לא נתנו לך שם?" נימסי פנתה לצאת, זה לא מעניין אותה
יותר. היא הולכת להציל כל כך הרבה חיי אדם, היא יכולה לתת לזה
למות. הוא מיהר להגיד. "אני מאוד אהבתי את אימא שלך. כשאת
נולדת אנחנו ניסינו לבחור לך שם, אימא שלך הייתה מאוד חלשה
אחרי הלידה. היא אמרה שאת לא צריכה שם." היא נעצרה, הסתובבה.
"למה?" הוא נאנק. "כי מלאכים לא צריכים שמות." הוא נפל על
הרצפה. היא התקרבה עליו. משום מה, היא לא הייתה עצובה שאבא שלה
מת, אולי אפילו הייתה שם תחושה של הקלה. אבל, היא הייתה עצובה
שהוא כאדם מת, בלי שום רגשות, בלי שום עצב. אדם מת היום, והיא
יכלה להציל אותו, לא משנה גיל, גזע, מין, ורגשות. "זה היה
לטובה." נימסי ניגשה אל דון, והרימה את התמונה שהוא החזיק. זאת
הייתה תמונה של אימא שלה, יושבת במרפסת ומאחוריה הנוף של ההרים
המושלגים. נימסי חיבקה את התמונה, הכניסה אותה לתיק, ורצה
החוצה לפגוש את חבריה ההיסטריים מאחורי הבית, שאחרי דקה קרס.

16. שדה המלאכים

"נימסי!" "איפה היית?" "כל כך דאגנו!" "את בסדר?" "את חיה?"
"את נושמת?" נימסי מיד הותקפה בחיבוקים ונשיקות מצד חבריה.
"אני בסדר גמור, אבל אנחנו חייבים לרוץ מפה, לברוח. מי שהצית
את השרפה הזאת נמצא לפני הבית." נימסי התנערה מיסמין. "בואו,
יש לי מחסה מהקור ומהעבריינים קרוב לכאן." נימסי התחילה לרוץ
במורד ההר. "הי! יש שם חבורה של ילדים שבורחת! תיפסו אותם!"
נשמעו קולות מהבית. "מהר יותר!" נימסי זירזה את חבריה. הם רצו
חמש דקות עד שהגיעו לעץ גדול וזקן. נימסי הזיזה שלג וכמה ענפים
מתחת לעץ. היה שם בור, מערה. היא נכנסה פנימה. "נו? למה אתם
מחכים? הם עדיין מאחורינו!" יסמין ונילס נכנסו מהר. נימסי
כיסתה את הבור בכמה ענפים ונכנסה יותר עמוק. "איפה הם? לפני
רגע הם היו כאן! לאיפה הם נעלמו?" נשמעו קולות מחוץ למערה.
"העקבות שלהם נעצרו כאן, ליד העץ הזה. אבל איפה הם?" נימסי
הסתכלה בפחד על יסמין, ועל מה שהיא החזיקה בידה. התינוק!
מורנינג, האח שלה, התחיל לבכות. "מה הקול הזה? מאיפה הוא
מגיע?" נימסי תפסה את התינוק וחסמה לו את הפה. "נימסי! התינוק
ייחנק!" סיננה יסמין מבין שיניה. "אנחנו לא נוכל לעזור אם
אנחנו נמות נכון?" סיננה נימסי בחזרה. "בואו ניכנס יותר עמוק,
אולי יש יציאה מהצד השני." נילס התחיל ללכת במהירות לעומק
ואחריו יסמין ונימסי. "מה זה?!" השתומם נילס. גם נימסי ויסמין
נעצרו והתבוננו. "איזה יופי! אף פעם לא ראיתי דבר כזה יפה!"
יסמין התקרבה לשדה הפרחים הלבנים הענק, שהיה בחלל גדול בתוך
המערה. היא התכופפה והריחה אחד מהפרחים. בתקרה היה חור שדרכו
עבר אור והאיר את המערה. נימסי לעומת זאת בחנה את האזור,
התבוננה מסביב, ואז התכופפה גם היא וקטפה אחד מהפרחים. "לא
הייתי כאן מגיל שלוש, אני לא ידעתי הרבה אז, אבא שלי לקח אותי
לפני שהלכנו לעיר, הוא קרא לזה שדה מלאכים, ושאין לפרחים האלה
שמות. לא חשבתי על זה לעומק, רק התפעלתי מהיופי. כמו נילס
עכשיו." היא גיחכה. נילס עמד בפתח המערה, בשוק, המום מהיופי.
"אני לא ידעתי אז את האמת על מה שיש כאן. נילס, אתה יודע מה
המקום הזה?" שאלה. התבוננה על יסמין, נראה שהיא כבר יודעת.
נילס התבונן בה במבט תוהה. "אני מניח שאת עכשיו הולכת לספר לי
נכון?" היא חייכה והתקדמה לאמצע השדה. "אנחנו בתוך הר געש
רדום, בלב ההר הגדול הזה. האדמה המיוחדת שאנחנו דורכים עליה
היא אדמה מעורבבת עם לבה ומינרלים. מקום מושלם בשביל הצמחים.
אבל בכל זאת, רק סוג אחד של פרחים גדל כאן, אתה יודע למה?" היא
התכופפה שוב וחפרה קצת באדמה, היא תפסה משהו וקמה. "נו? ניחשת
כבר?" "נראה לך?" היא חייכה והגישה לו משהו ליד. זה היה גביש
יפה בצבע לבן עם עננים כחולים קטנים. "ההשערה שלי היא הצמחים
לא יכולים לחיות ליד הגביש הזה. אבל הצמח הזה, הוא מיוחד, הוא
משתמש באזור הזה בשביל לגדול בלי אויבים חיצוניים ומתחרים. אבל
הוא גדל רק כאן, בגלל שהוא יכול לגדול רק ליד הגביש המיוחד
הזה." נילס התבונן בגביש בהתעניינות רבה. "זה גביש מאוד יפה,
כמה מיוחד, המקום הזה. למה רק השערה?" נימסי עמדה להגיב אבל
יסמין ענתה לפניה. "כי אף אחד חוץ ממנו לא יודעים שהמקום הזה
קיים, לכן אסור שהעבריינים ימצאו אותנו. והמקום הזה יותר מיוחד
ממה שאתה חושב." נימסי חייכה. "אני רואה שאת כבר הבנת, נכון?
אתה רואה את הגביש הזה? זה המקום היחיד בעולם כולו שהוא קיים
בו, ולכן, אתה רואה את הפרח הלבן היפה הזה? זה גם המקום היחיד
שהוא גדל בו, אתה יודע מה יעשו למקום הזה אחרי שיגלו כמה הוא
מיוחד?" נילס חייך. "את יודעת כמה כסף נקבל אם נפרסם את המקום
הזה? אווץ'!!! למה עשית את זה?!" נילס תפס את ראשו הכואב.
"בגלל שבכלל המחשבה הזאת עלתה לך לראש! היי, לא נראה לכם
שפתאום שקט מדי?" יסמין העירה. נימסי חייכה ובהתבוננה מסביב.
"התינוק הפסיק לבכות, בכלל לא שמנו לב. איפה הוא?" יסמין הצביע
על מקום בשדה. "השארתי אותו שם, לא נראה לי שיש כאן נחשים או
חפצים חדים." נימסי התבוננה בנקודה שיסמין הצביע עליה. שם הוא
ישב, מחייך, משחק עם הפרחים. היא ניגשה ולקחה כמה גבישים
מהרצפה, והכניסה אותם לקופסה שהיא לקחה מהחדר הישן שלה. אחר
כך, היא לקחה כמה פרחים והכניסה אותם לספרון קטן שהיה לה בתיק.
"אמורה להיות כאן יציאה מהצד השני של ההר. תעזרו לי לחפש. "
נימסי נילס ויסמין סרקו את המערה. "איך את יודעת שיש כאן פתח?
את היית כאן בפעם הראשונה מאז גיל שלוש." "בגלל שאני מריחה
אוויר נקי, לא אמור להיות כאן אויר נקי, זה באמצע ההר, הפילו
שיש פתח למעלה, זה יותר מדי גבוה בשביל שהאוויר יגיע לכאן.
תמשיכו לחפש" נימסי התקדמה כמה צעדים, ואז נפלה לבור שהיה
מוחבא בין הפרחים. "נימסי! איפה את? לאיפה נעלמת?" יסמין ונילס
רצו למקום שבו היא נעלמה. "אאאאאאאאאההההה!!!" יסמין גם היא
נפלה לבור. נילס חייך, לקח את התינוק, וקפץ לבור.

17. סוף סוף מבינה
"איפה אנחנו?" שאל נילס. "שעה הליכה מהעיר מהצד השני של ההר,
ננוח כאן עד הבוקר ונצא לדרך בשחר. אני אשמור מחיות טרף, בכל
מקרה אני לא אצליח להירדם." נילס הסתכל מסביב. הם היו בתוך יער
צפוף, לא היה לו מושג איך היא יודעת איפה הם, הוא התיישב ליד
עץ אחד, נשען, ועצם את עיניו. יסמין הגישה את התינוק לנימסי,
נשכבה על מצע של עלים, ועצמה את עיניה. נימסי התבוננה על
הפעוט, בלי בכלל דאגות, מחייך. לא יודע איזה חיים הולכים להיות
לו, לחיות בלי לדעת כלום על עברו. נימסי ידעה בדיוק איך זה
מרגיש, היא גם ידעה בדיוק מה היא חייבת לעשות. היא לא יכולה
לקחת אותו איתם, הוא צריך בית, חברים, בית ספר. משום מה, אפילו
שהיא הכירה אותו רק כמה שעות, היא הרגישה קשורה עליו, האח
האמיתי שלה, אחיה בדם. הוא הולך לחיות בלי לדעת מי המשפחה שלו,
בלי לדעת שיש לו אחות, שהיה לו אימא ואבא, מה קרה להם, למה הם
בגדו בו, למה הם עזבו אותו שם. נימסי ניגבה את הדמעות שלה. היא
חיבקה אותו חזק. "אני מצטערת, אני כל כך מצטערת! אני לא רוצה
לעשות את זה, באמת שלא. אבל מגיעים לך חיים יותר טובים. אני
מבטיחה שאני לא כמו אבא, שתתבגר קצת אחזור ואקח אותך. אני אספר
לך הכול!" נימסי חייכה וניגבה את דמעותיה בשנית. דמעות של
הבנה. הבנה על מה שאביה היה חייב לעשות, איך הוא הרגיש. "אני
סולחת לך אבא, אם אתה מקשיב לי. אני מצטערת, לא ידעתי, לא
הבנתי, הייתי עיוורת מהכעס, ועכשיו מאוחר מדי." היא נשענה על
עץ. הפעוט נרדם. "שתגיע לבית החדש שלך, אתה תגיע בלי שם. תהיה
לך התחלה חדשה לגמרי. לא יהיה לך עבר, עד שאני אגיע עם העבר
שלך." נימסי שקעה במחשבות, מנגבת את דמעותיה, משחזרת במוחה את
מה שקרה בלילה. פתאום ריח מוזר עלה לאפה. "מה נשרף?" היא שמעה
פיצוץ גדול. היא הבינה מיד, הם לא היו מספיק זהירים! הם מצאו
את המערה! הם הורסים אותה! את המערה של אימא! "כולם להתעורר
מהר! זה רק עניין של זמן עד שהם ימצאו את הפתח!" נימסי ניערה
את יסמין ואת נילס. "מה קורה כאן? הם מצאו אותנו? הם הרסו את
המערה?" יסמין קמה מהר וסקרה את המתרחש. היא תפסה את התיק שלה
והעירה את נילס שעדיין ישן שינה עמוקה. "מה קורה כאן?" יסמין
זרקה על נילס את התיק שלו. "העבריינים גילו את המערה, בקרוב הם
יגיעו לכאן, אנחנו צריכים לזוז. איפה התינוק?" יסמין תפסה את
התיק שלה. "הוא אצלי, בואו!" השלושה החלו לרוץ במורד ההר.
מאחורה נשמעו צעקות ונהמות. חיות החלו לדהור ולברוח מההר. "האש
בטח מתחילה להתפשט  ליער, זה למה החיות בורחות. אנחנו צריכים
למהר, העיר הקרובה היא רק חצי שעה של ריצה. ושם נמצא מחסה."
אמרה נימסי. הם החישו צעדים. "היער הולך להישרף, עשרות חיות
יישארו בלי בית, המערה היפה התמוטטה, והכול בגללנו! אני לא
מאמינה שזה קורה לנו! נימסי, אולי זאת הייתה טעות לצאת למסע
הזה? בקושי עבר יום אחד ותראי מה עוללנו. אנחנו היינו אמורות
לעזור לאנשים!" נימסי שתקה, היא ידעה שיסמין צודקת. היא חשבה
בדיוק על אותו הדבר כבר מההתחלה. "העיר! אני רואה את העיר!"
מבין העצים האחרונים שהיו ביער הם ראו אורות עמומים, ואז אורות
יותר ברורים, ובתים! הם הפסיקו לרוץ והחלו להלך ברחובות העיר.
"אנחנו צריכים למצוא מכסה, אתן רואות איפשהו מלון?" הם המשיכו
להלך ברחובות עד שהגיעו לאכסניה קטנה. "בואו ניכנס, לא נראה לי
שנמצא משהו יותר טוב מזה בשעה כזאת או בכלל." אמרה נימסי. הם
נכנסו לאכסניה. בקומה הראשונה היה בר וכמה שולחנות, נברשת
גדולה ופסנתר. כשהם נכנסו נשמע צלצול קטן מהדלת. הם שמעו חריקת
עץ, וכמה צעדים נמהרים מהחדר הסמוך. מישהי שמנמנה יצאה מהדלת,
מהדקת את החלוק שלה. היא הייתה בשנות הארבעים המאוחרות שלה.
שערה היה אדמוני, חוץ מכמה שערות לבנות מבצבצות. היא חייכה
חיוך גדול ופנתה אליהם. "שלום לכם, אני סאנדרה. אני רואה שאתם
עייפים, רוצים להזמין חדר?" למרות החיוך הגדול שלה, נימסי לא
יכלה לפספס את השקיות מתחת לעיניה. "אנחנו ממש מצטערים על השעה
המאוחרת, באנו מהעיר הסמוכה. אנחנו נשמח אם תוכלי לארח אותנו
כאן הלילה. יש לנו מעט כסף. אבל מחר בבוקר אנחנו נמצא דרך לשלם
לך, אנחנו מבטיחים!" סאנדרה בחנה אותנו במבט בוחן, סרקה אותם
עם עיניה. לבסוף היא פתחה. "העיר הסמוכה זה שלושה ימים הליכה
בשלג, אני מופתעת שאתם הצלחתם להגיע עד לכאן. אני אתן לכם
להתאכסן אצלי, מחר נראה כבר מה נעשה עם התשלום. הנה המפתח, חדר
7 במעלה המסדרון. אני חושבת שיש בו לול בשביל התינוק, לילה
טוב. היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת, נשמעו כמה צעדים, ושוב
חריקת עץ. השלושה עלו במדרגות העץ, והלכו לאורך הדלתות
במסדרון. הם הגיע לחדר 7, פתחו את הדלת. זה היה חדר קטן, עם
חלון וארון קטן. היו בו שתי מיטות ולול, אחד מהמיטות הייתה
זוגית. נימסי ויסמין ניגשו למיטה הזוגית והניחו את חפציהן על
השידות הקטנות שהיו משני צדדי המיטה. נימסי הניחה את מורנינג
בתוך הלול, כיסתה אותו ונשקה אותו ברוך. "לילה טוב." גם נילס
ניגש למיטה שלו והניח את חפציו. כולם הלכו לישון, עם הרבה
מחשבות, דאגות, חששות על המחר. ורק התינוק הקטן, לא מבין כלום,
ישן ברוך, מחייך. מחר יהיה מחר, מחר לא יהיה אתמול.


18. החלום

נימסי הלכה ברחוב ליד הבית שלה, התבוננה מסביב. משהו לא מרגיש
טוב, משהו שונה. היא הסתובבה וראתה את ביתה עולה באש ובתוכו
אבא שלה. מציץ מהחלון, צועק מייסורים. "אבא! אבא! לא! אני אציל
אותך!" נימסי רצה לבית, אך ככל שהיא התקרבה אליו הוא התרחק
יותר ויותר. לבסוף הוא נעלם. נימסי עצרה. "אבא..." היא לא
הספיקה לבכות עד שיד קרה תפסה אותה בכתפה וסובבה אותה אליה.
נימסי בלמה את צעקתה בידה. שם עמד אבא שלה, מרוטש, שרוף, פצוע,
מדמם, בגדיו קרועים. "נימסי! זה בגללך נימסי! למה עזבת אותי?
תראי מה עשית לי! אני שונא אותך! אני בכלל לא אהבתי את האימא
הכלבה שלך! ברגע שהיא הלכה נפטרתי ממך!" הוא צחק צחוק מרושע.
"אבל נראה שלא עשיתי עבודה כל כך טובה." הוא תפס אותה בצווארה,
חונק, מכאיב. "אבא, לא..." היא השתנקה. הכול התחיל להתערפל,
נימסי! נימסי! היא ראתה יד מושטת לעברה, נשיקה, חום וצמרמורות
עברו בגופה. לפתע נשימתה חזרה. היא נשמטה, חום עטף אותה. היא
ראתה דמות לבנה מחבקת אותה, דמות מוכרת, דמות אהובה שהייתה
סגורה עמוק בזיכרון העמוק והישן ביותר של נימסי. "אימא?" הדמות
חייכה עליה באהבה. "אימא!" נימסי חיבקה אותה בחוזקה. "אימא..."
האישה ליטפה את לחיה של נימסי ברוך, ונישקה אותה על מצחה.
ושוב, קור התפשט בגופה, אימא התרחקה ונעלמה באוויר. צחוק שנשמע
במעומעם הופיע באוויר. הוא המשיך והתחזק עד שהגיע מאחוריה
והקיף אותה מכל הכיוונים. "אוי נימסי המסכנה שלנו, את פוחדת?"
צחוק קר וצורם, קול שמנוני, קול מוכר. יסמין ונילס יצאו מהשממה
והקיפו אותה, התנשקו, נעמדו לצידה. היא הרגישה את הגוף שלה
מתקבע, עוצר, קשור לעץ. "אנחנו מצטערים אם לא הבנת נכון, אנחנו
לא ממש צריכים אותך." גיחך נילס. יסמין התקרבה. היד שלה נפתחה,
כמה טיפות דם נזלו מתוכה, הדם שלה, של נימסי, יצא מגופה של
יסמין. "ברצינות נימסן." פתחה יסמין. "את לא באמת חשבת שאנחנו
אחיות אחרי הטקס המגוחך ההוא נכון? אנחנו אף פעם לא היינו
אחיות, ולעולם לא נהיה." צחוק צורמני, הדמויות שלהן נעלמו
בחלל, במקומן הופיע עשן. וחום, חום אימים. העץ התחיל להישרף,
החיות החלו לרוץ מסביבה, חותכות אותה, כועסות עליה. פתאום הכול
החל לזוז, להתערבב בתוך עצמו, כל מה שנשאר זה כלום שחור וגדול,
והערבוביה של הכול, בכדור אחד גדול ולבן, בוהק. הכדור החל לעוף
אליה במהירות עצומה, ופגע בגופה, השאיר אותה חלולה, פצועה,
ריקה, שוכבת על הרצפה. אישה הופיעה, בלבן, אישה אחרת, עצובה,
נכלמת, כד בידה. היא נכנסה לתוך הכד, ולאט לאט שפכה אותה לתוך
גופה הפצועה של נימסי, לחור הענק שהשאיר הכדור, ממלא אותו.
"נימסי...נימסי..." קול נשמע במעומעם. אור חזק נראה מלמעלה.
"נימסי! נימסי! היא מתעוררת! נימסי, כל כך דאגנו לך!" נימסי
פתחה את עיניה. היא ראתה מעליה את יסמין, עיניה אדומות, מחבקת
אותה. "מה קרה? ישנתי?" יסמין חייכה וחיבקה את נימסי בחוזקה.
"היה לך חום מאוד גבוה, את צעקת משינה, כשהתעוררתי באמצע הלילה
מהצעקות שלך את הפסקת פתאום, ניגשתי עליך ואת לא נשמת. כמעט
איבדנו אותך! למזלנו נילס עשה החייאה." יסמין חייכה והצביעה על
נילס. הוא ישב בפינה, סמוק כולו, מחייך. נימסי גם חייכה, היא
קמה מהמיטה והסתכלה מהחלון. "ירד גשם בלילה והוא כיבה את
השרפה, לחיות יש לאיפה לחזור, והבריונים לא הגיעו במהלך
הלילה." נימסי התבוננה על היער העצום, השמים המעוננים, הבתים
האדומים. ואז נזכרה בחלום, והרהרה לרגע. "אנחנו הבטחנו לסאנדרה
שנמצא דרך לשלם לה על החדר, צריך ללכת לדבר איתה. נימסי אמרה
ויצאה מהחדר. נימסי ויסמין חיכו אחד על השני ויצאו אחריה.

19.
"בוקר טוב סאנדרה." סאנדרה קידמה את נימסי בחיוך גדול
חביתה וכוס של שוקו. נימסי ראתה שעל השולחן היו עוד כתריסר
ארוחות. "בוקר טוב נימסי, תאכלי ארוחת בוקר ואז תעזרי לי להביא
את הארוחות לחדרים, בסדר מתוקה?" סאנדרה חזרה לחדר האחורי
ונשמעו רשרושי סכו"ם. נימסי ניגשה לשולחן והחלה לאכול. כעבור
זמן מה גם האחרים ירדו למטה. נימסי כבר גמרה לאכול ועברה בין
החדרים והגישה את האוכל. "בוקר טוב! תאכלו ארוחת בוקר ואז
תיגשו לגינה, שם אני אגיד לכם מה לעשות." יסמין ונילס אכלו
ארוחת בוקר וניגשו לגינה, שם ניגשה אליהם סאנדרה. הגינה הייתה
גדולה אוד ומלאה בעצי פרי, ירקות, וצמחי תבלינים שונים. שניהם
הסתכלו מסביב והתפעלו. "שלום חמודים, אני רואה שגמרתם לאכול,
יופי, בואו נתחיל." היא החוותה לכיוון עצי הפרי. היא ניגשה לעץ
והרימה פרי אחד מהאדמה. "אני רוצה שתקטפו את הקוסקות הבשלות,
כמו זאתי." היא הובילה אותם לסולם וחזרה לאכסניה. יסמין ונילס
החלו לעבוד, הם קטפו את הפירות הבשלים והניחו אותם בסלים
גדולים מקש שסאנדרה נתנה להם. "אני ממש מודאגת מנימסי. אני לא
יודעת מה קרה בשרפה, אבל זה ממש השפיע עליה. ראיתי אותה הבוקר,
אחרי שהיא גמרה לחלק את האוכל והיא נתנה חלב למור. היה בפנים
שלה משהו עמוק, אף פעם לא ראיתי אותה כל כך רצינית. עכשיו שאני
חושבת על זה, אף פעם לא ראיתי אותה רצינית בכלל. ועכשיו, זה
נראה שכל העולם על כתפיה. היי! תיזהר!" נימסי תפסה את נילס רגע
לפני שהוא נפל מהסולם. "אתה לא רגיל לטפס על עצים נכון?" נילס
תפס חזק את העץ וחיזק את אחיזתו בסלסילה. "לא, אני יותר טיפוס
של מנהרות." הם צחקו. "ובקשר למה שאמרת, גם אני שמתי לב. המבט
שלה, הוא מזכיר לי את המבט של אמי. כל פעם שהיא הסתכלה עליי,
הרגשתי..." הוא שהה זמן מה. "אבל זה בעבר, ועכשיו ההווה, והיא
לא נמצאת יותר. ואני עכשיו איתכם." הוא חייך. "אני שמחה, אף
פעם לא ממש אמרת לנו למה התחלת באמת לנדוד. חשבנו שאתה סתם
זרוק אחד." "תודה רבה," אמר נילס בציניות. "את מתכוונת שאף פעם
בשבוע השלם שזה שאני מכיר אתכם לא אמרתי לכן את כל הסודות
הכמוסים של העבר שלי? מעניין למה?" אמר נילס והמשיך לעבוד.
יסמין חייכה, בסופו של דבר היא תדע.
20.

נימסי הילכה לאורך שביל החצץ, סל כביסה בידה. "ללכת בשביל
החצץ, לעבור את ערוגות הפרחים, ללכת כחמישים פסיעות לתוך היער,
שם יש נחל. זה מה שהיא אמרה לי." ערוגות פרחים וירקות רבים היו
לצדיה, בתים כפריים מטופחים. ילדים מתרוצצים, נהנים מצל העצים.
"תחזירו לי את זה! זה שלי!" נימסי חיפשה מסביב את מקור הרעש.
הייתה שם חבורה של ילדים, בני לא יותר מעשר. היא הרגישה פתאום
הרגשה מוזרה, כאב, תסכול. אלה לא הרגשות שלי, למה אני מרגישה
ככה? מה הם לקחו לי? לו? היא רצה לחבורת הילדים והניחה את
הסלסילה. היו שם חבורה של ילדים, אחד מהם החזיק ספר קטן, והילד
הקטן ביותר היה באמצע וניסה להשיג אותו. "היי! תעזבו אותו!"
נימסי דחפה את אחד מהילדים וניגשה אל הילד שמחזיק את הספר,
תפסה לו בחולצה וקירבה אותו בחוזקה למעלה עליה. "איך זה מרגיש
שמישהו גדול ממך מתנפל עליך? מעצבן נכון? מתסכל? מביך! אז למה
אתה עושה את זה למישהו אחר?!" צעקה נימסי. היא העיפה אותו על
הרצפה ופנתה ליתר הילדים. "לטובתכם אתם לא תציקו לילד הזה
יותר, או שתצטרכו להתמודד איתי." סיננה נימסי. "כן, ברור!" צעק
הילד והחבורה החלה לרוץ. "אתה בסדר? הם פגעו בך?" הילד הקטן
הרים את הספרון מהרצפה. הוא היה גם בסביבות גיל עשר, שער חום,
עיניים ירוקות עמוקות, מסתוריות. "אני לא הייתי צריך את עזרתך,
אני הסתדרתי בעצמי." סינן בכעס. "לא אתה לא, הם מציקים לך כבר
הרבה זמן נכון? מה אתה עשית שהם חשבו שמוזר?" הוא התיישב על
ספסל והרכין ראשו. "הם אומרים שיש לי אובססיה, אולי הם צודקים.
בכל מקרה, למה שאספר לך?" היא חייכה בנועם. "כי ידעתי בדיוק
איך אתה מרגיש, גם לי הציקו שהייתי קטנה, הם צחקו עליי בגלל
שאהבתי לחתוך צפרדעים ולקטוף עשבים." הוא הרים מבטו אליה. "והם
הפסיקו בסוף?" החיוך של נימסי דעך. "לא, אני עזבתי את הבית.
אבל לא בגללם, לא היה לי אכפת מהם. היה לי אכפת ממני,
מהאובססיה שלי, ומאחותי. אל תיתן להם להרוס לך את החלומות,
תילחם בשבילם! כמוני." נימסי שוב חייכה. הילד קם ורץ במורד
השביל. "תודה זרה נחמדה!" הוא צעק בחיוך, מחבק בחוזקה את
הספרון. נימסי לקחה את הסלסילה המשיכה במעלה השביל, נכנסה
ליער, והלכה כחמישים צעדים. היער לא היה צפוף מדי, ולא דליל
מדי. לא רועש מדי, ולא שקט מדי. הוא היה מושלם. השמש חיממה את
נימסי בנועם, פעם כן, פעמיים לא, מופיעה ומסתתרת מאחורי
הענפים. רשרוש של מים, קול הנחל. ועוד משהו, משהו יפה, עדין,
מופלה, שיר! מי שר כאן באמצע היער? נימסי התקרבה לנחל, ובמי
הנחל עמדה אישה! היא לבשה כולה לבן, ושרה בקול זמיר עדין. לא
היו לשיר מילים, זה היה רק קול, קול עצוב, חלש, עדין. זאת היא!
האישה בלבן מהחלום שלי! פתאום נימסי הוצפה ברגשות עצב, בגידה,
אשמה, אובדן. אלה לא הרגשות שלי! תצאו לי מהראש! נימסי תפסה את
הראש שלה והתכופפה, למה אני מרגישה ככה? אלה לא הרגשות שלי, של
מי הם? נימסי הסתכלה שוב על הנחל, האישה לא הייתה שם יותר. היא
ניגשה לנחל. האישה מהחלום שלי, מה היא עושה כאן? נימסי טבלה את
ידה במים הצוננים, מתענגת על הרגע, הנועם של המים, הטוהר שלהם.
היא החלה לכבס. כשגמרה חזרה ויצאה מהיער, מאוכזבת במקצת, על
שהיא צריכה לחזור ולצאת מהיער, ועל שלא הזדמן לה לברר יותר על
האישה בלבן. שקועה במחשבות שמה לב שהילד מקודם שוב יושב שם
בספסל, שקוע במחשבות, שקוע בספרון שלו. "לא הלכת הביתה?" הילד
קם בהפתעה, כמתעורר מחלום. "לא, חזרתי לכאן. אני אוהב להיות
כאן, אני יכול להתרכז כאן." נימסי חייכה והתבוננה בספרון. "מה
בעצם יש שם? למה הספרון הקטן הזה כל כך חשוב?" הוא התבונן בה
בהפתעה. "זה בקשר לאובססיה שלי, רוחות. למשל אני עכשיו חוקר את
אגדת האישה בלבן." נימסי הופתעה, האישה בלבן? היא לא סתם דמינה
את זה? "מה זאת אגדת האישה בלבן?" הילד התחיל להסביר. "לפני
עשר שנים התחילו שמועות על אישה לובשת לבן שמדי פעם הולכת לנחל
ביער, נכנסת למים ומתחילה לשיר בקול יפהפה. אני חשבתי שזה יכול
להיות רוח רפאים אז אני התחלתי לחקור ולקרוא ספרים מהספרייה.
יום אחד מצאתי שיר שקוראים לו האישה בלבן. והוא נמצא ביום שבו
האישה בלבן הכלה להופיע, לפני עשר שנים. הוא הגיש לה את
הספרון. היא התבוננה בדף שהוא הראה לה. היה שם שיר.

אישה בלבן נושבת ברוח
חזק ואיתן הוא בנה המנוח
צחוק חרישי, בכי כמוס
כעס נסתר על עולם מאוס

"אבל אני לא הצלחתי להבין על מה השיר, אני משער על הבן שלה.
אני מנסה לאתר אותו." נימסי סקרה את השיר. "אתה לא תצליח, הבן
מת, כנראה במלחמה או בדרך לא טבעית אחרת. הוא היה צעיר אז.
"תודה רבה, אני צריכה למהר ולתלות את הבגדים האלה, נתראה."
נימסי החזירה לילד את הספר, לקחה את הסלסילה ומיהרה לחזור
לאכסניה. היא צריכה להאכיל את מורנינג. האישה בלבן, הרגשות
שהרגשתי, האובדת, התסכול, הכעס, היו שלה. איך הם הגיעו אליי?
הרהרה בליבה נימסי בדרכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוייו, שופצר
ומוחזר ביום
חול.






סלוגניסט חוזר
בתשובה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/05 9:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נופר הלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה