קר פה בחוץ, בממלכת אנשי הקרח, כמוני, בעלי הלב הקפוא, בעולם
הפינגווינים, והדמעות נהפכות לקרח, בלתי נראות אפילו כשרועדים
בחדר חם, ולהיות לא מובנת אצלי זו מומחיות מן הדרגה הראשונה,
לשים גבולות לרגשות מין חוק ברור, ולהיות מובנת מאליו זאת כבר
לא שאלה. ואצלנו, בממלכת אנשי הקרח, אין טובים ואין רעים, אין
יפים ואין מכוערים, כולנו פשוט אדישים, לעצמנו ולכולם, כי זה
פשוט מדי, צריכים לטלטל אותנו הלוך ושוב, להרעיד אותנו עד
שהשיניים נשברות, להפחיד אותנו עד שהעור מצטמרר עד כדי
דוקרניות, עד שנרגיש משהו, וגם אז, זה יהיה במידה ניכרת הרגשה
פחותה במנתה מן השאר המקובל. אך האש בוערת מבפנים, לצלילי
הפסנתר השחור הגדול, כשבריזה קרירה מן החלון בעל וילונות המשי
הלבנים והמסגרת מעץ ישן, נעלי בלט ושמלה לבנה, בקומה תחתונה
בבית העתיק, בעל שתי הקומות והמרתף מלא הגופות הרמוסות, עם האח
הכבוי והתמונות המאובקות של סבתא עם נכדיה, וכלה עם בעלה הטרי
כשברקע תמיד אותו בית עם צלילי מוזיקת בית הקברות, באר ולחישות
של ילדה קטנה עם גרביים רקומות תחרה, ממש עולם של תמימות חשוכה
ומרתקת. אך אנו עדיין חיים בממלכתנו, אנשים מקרח, קרים למגע,
רגישים למחשבות, אפילו שהלב במקום אחר, עם מנגינות, עם אהבה,
הרצון להיות אותם אנשים מנצח, ולעיניי הזר זה נראה מוזר, נראה
כמו אנטרקטיקה, מרגיש כמו אנגליה הישנה, כשזה בעצם ביפן. ואותם
אנשים מרגישים רבים, מרגישים כאילו כל העולם חבוי בתוכן כשבעצם
הן רק שתי בנות, אולי ילדה קטנה ורוח שמשתקפת מן המראה, מראה
לבנה מחרסינה, שמשקפת בפראיות וטשטוש חלקי, דמות נוזלית
מהבהבת, דומה לנערות מן הציורים המפורסמים מתקופת הרנסנס
בשירותי הבנות הרעועים. ולפעמים זה נראה מסובך ואמיתי, קשה מדי
לעיכול ולהבנה, נסתר מן העין ומפחיד ולפעמים אני מבינה שאלו הן
פשוט הזיות ואני מדמיינת יתר על המידה, טירות קסומות עם
דרקונים ולחשים, בנות עם שיער שחור אסוף הדוק ובגדים צבעוניים,
כשבעצם אני בכיתה, עם עט ביד, גומי לעיסה בפה ודמיון פרוע.