ניסיתי לחשוב מתי הייתה לי מערכת יחסים נורמלית - רק לפני
הצבא, ועד היום אני תקועה עם זה. זה לא שלא יצאתי עם אחרים,
בטח שיצאתי ולא הרגשתי כלום. לא היה איכפת לי אם ילך, לא ילך.
יותר מזה, היו מערכות יחסים שהכרחתי את עצמי להתאהב ושלושה
ימים אחרי שהם נגמרו לא הרגשתי כלום. רק הבן-זונה הזה, כבר 10
שנים; כאילו הוא תקוע. לא מסוגלת לזוז, ניסינו הכל: חברים,
ידידים, יזיזים. הוא לא אוהב אותי, זאת המסקנה היחידה. אפילו
השקעתי בזה מחשבה, אפילו ניסיתי לראות אם זאת התשובה היחידה
באמת, אבל איתו אי-אפשר להיות בטוחה. מה שהכי מצחיק, זה
שהתקופות הכי טובות שלי זה כשיש לו חברה, אז אני רגועה, כי אין
ברירה. אבל כשאין לו חברה - אני נגנבת מזה. כמובן, אני חייבת
לנסות שוב ושוב, והוא מצליח להוציא ממני את כל החרא, קנאה,
חוסר-בטחון, עצבים. יותר מזה, בפעם האחרונה שניסינו שוב זה היה
לפני חודש, לפני זה הייתה לו חברה 3 שנים. הם נפרדו, ישבנו
ודיברנו, החלטנו שאנחנו כבר לא ילדים, צריך לנסות את זה - וזאת
הפעם האחרונה. היה מגניב, אך מעונן חלקית עד בהיר, כל הזמן
הרגשתי שמשהו לא בסדר, שאני לא בסדר, לא מספיק נותנת, לא מספיק
חכמה. בקיצור, לא מספיק משום דבר. יושבים ביחד, ויש מתח
באוויר. הוא מדבר עם מישהי, ואני מתחילה להיגנב. דברים שעם
אחרים זה בחיים לא קרה לי. ועוד האשימו אותי שאני חסרת לב, כל
מיני בנים שניסו שאני אקנא, אבל אני לא, רק איתו. לא חשוב, איך
אני אסביר את זה? פשוט המוח שלי נסתם בחצי, כמו שאתם בסיטואציה
חדשה עם אנשים חדשים, ואת מנסה למצוא חן בעיניהם? המוח נסתם
בחצי!
ככה הייתי איזה חודש. בקיצור, איזה יום חמישי בלילה, אני שואלת
אותו: "מה קורה?" הוא עונה: "אני לא יודע", מתחילה להתגלגל
שיחה. ואז הוא מתחיל שוב: "אני לא מצליח להתחבר", "זה לא אותו
הרגש", "אני לא יודע מה קורה", ואני מתחילה להרגיש איך כל
כדורית וכדורית דם מתחילה לכאוב לי בתוך הגוף. הוא נותן לך את
ההרגשה של "לכי לעזאזל", אבל בצורה כזאת יפה, שאני מחכה למסע.
הקטע הוא, שאני יודעת שהוא צודק, אבל אני רוצה עוד, לא מיציתי.
פתאום בתוך כל הדיבורים, הרגשתי שאני דולפת, טיפה אחר טיפה.
מיד רצתי החוצה, הדלקתי סיגריה; ואני בכלל לא מעשנת. יוצאת
מסקנה אחת, לפחות אני אזדיין איתו.
בזמן שאני מנהלת את כל השיחות שלי במוח, הוא יוצא ולוקח אותי
למיטה. בבוקר קמתי, בלי לצחצח שיניים, נסעתי הביתה, וזה היה
ביום חמישי.
ביום שישי, לא מסוגלת לצאת מהמיטה עד הלילה. ביום שבת קמתי
והחלטתי, לא מוותרת. נסעתי אליו, ומה אני רואה? כשהגעתי לשם,
הבחור מתנשק עם החברה שהייתה איתו 3 שנים, בכניסה, והם עולים
במדרגות לדירה שלו. שוק טוטאלי! כולי עצבים, נוסעת הביתה, ולא
יכולה להירגע. כתבתי פתק: "בן זונה, הגופה עדיין חמה ואתה
מזדיין".
חזרתי אליו בחזרה, הדבקתי את הפתק על הדלת ונסעתי. בשלוש בלילה
טלפון: "אני יודע", "אני מצטער, היא התקשרה, הייתה חייבת לדבר
איתי", "זה דחוף", "לא תיכננתי", ומערכת העיכול שלי צונחת
לכפות הרגליים, הפה נסתם, והוא ממשיך. דיברנו ודיברנו, ואני,
בחצי חיוך, אומרת "מה, הצעת לה נישואים?" והוא פתאום אומר לי
"כן, אבל אני לא יודע". בקיצור, הציע לה חתונה. ואני, במקום
לנתק לו את הטלפון, או לזרוק צרור של קללות, חזרתי להיות
הידידה הנאמנה, חברה בשעת צרה, "תבין, אתם צריכים לנסות לפני
ש...", "אולי בכל זאת זה ילך", "אתה יודע, אני
אובייקטיבית...", "אנשים לא משתנים", להקיא עלי. לא יודעת, לא
יודעת, פשוט לא יוצא לי מהגוף, מהאונה השמאלית במוח התחתון,
פשוט לא.
שבוע שלם הסתגרתי בבית, ועכשיו, עכשיו אנחנו שוב ידידים.