[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה פיטרו
/
מיומנה של קטנטנה

יום חמישי 17 פברואר 2005

חיפשתי וחיפשתי את הפורום המתאים לפרסום הזה ולא מצאתי.
אולי פספסתי אותו, סה"כ בגיל 7 חודשים אין לי אוצר מילים כל כך
גדול. רק מה שאמא ואבא מקשקשים לידי וחושבים שאני לא מבינה.
תגידו, הורים, גם אתם שמים את התינוקות שלכם במיטה דווקא
כשנורא בא להם לשחק? אני לא מבינה, אמא רוחצת אותי באמבטיה,
ונורא כיף לנו. היא מדגדגת ומנשקת אותי ואח"כ מורחת לי קרם כזה
שבהתחלה הוא נורא קר על הגוף אבל אח"כ יש לי ריח מצוין. אח"כ
היא מאכילה אותי בבקבוק, פעם חשבתי שהסימילאק הזה טעים, אבל
מאז שאני כבר אוכלת מרק ופירות (פעם אפילו טעמתי עוגה - יאמי)
זאת סתם ברירת מחדל. וזהו, עכשיו כשאני נקייה ושבעה שולחים
אותי למיטה. ניסיתי להגיד לאמא שאני לא עייפה בכלל, אבל כבר
אמרתי לכם, אוצר המילים שלי עוד לא משהו, אז זרקתי את המוצצי
(למה אבא ואמא קוראים לו צצי? אוצר המילים שלהם יותר עלוב
משלי?), אבל אמא לא הבינה והחזירה לי אותו. היא כיסתה אותי
ונתנה לי נשיקה והפעילה את המובייל שלי (המוזיקה שם חוזרת על
עצמה. זה די מעצבן), וזהו. אמא הלכה ואני לבד עכשיו. תגידו,
אתם יודעים באיזה גיל אפשר לקום לבד?
קשה להיות תינוקת.



שבת 19 פברואר 2005

"לילה לבן עבר על כוחותינו", ככה אבא סיפר לסבתא בטלפון, "בגלל
הקטנה". זה מה שהוא אמר. הייתם מאמינים? קודם כל, אני מוחה על
הכינוי קטנה. אני כבר ממש לא קטנה. אמא אפילו אמרה לאבא שממש
כבד לה להרים אותי כבר, והאחות בטיפת חלב אמרה שאני גדלה
למופת. קטנה הוא קורא לי...
חוץ מזה שלא היה שום דבר לבן בלילה הזה. התעוררתי והכל היה
חשוך ומפחיד. ניסיתי לקרוא לאבא ואמא אבל לפחות שלוש פעמים אמא
ניגשה אלי בעיניים עצומות לחלוטין ודחפה לי את המוצץ בלי לשאול
אותי בכלל מה קרה. היא ליטפה לי את הפנים וזה היה נורא נעים,
אבל עד שהתרגלתי לזה היא נעלמה לי. אז קראתי לה שוב.. ושוב..
ושוב.. ושוב.. טוב, אני עוד לא ממש יודעת לספור במדויק, אבל
בחיי שהיו שם המון פעמים שוב (בבוקר אמא אמרה מיליון, אני
חושבת שהיא כבר יודעת לספור).
בסוף אמא כבר התעוררה לגמרי וגם אבא. הם החליפו לי טיטול למרות
שהייתי לגמרי נקייה ולקחו אותי אליהם למיטה. זה כיף להיות
במיטה הגדולה כשאבא מצד אחד ואמא מצד שני. אבל מה זה עוזר לי
ששניהם נרדמו לי מיד? קראתי להם שוב...
אמא אומרת שזה בטח השיניים, אני לא מבינה. אין לי שיניים בכלל.
אני גם לא צריכה. האוכל שלי רך כל כך, שאני לא צריכה ללעוס
כלום. אבל אולי אם יהיו לי שיניים אני אוכל לטעום מהאוכל של
אבא ואמא. לפעמים זה נראה לא רע בכלל.
אז היום כולנו עייפים. אבא ואמא התווכחו מי ילך לנוח ומי ישמור
עלי. איזה תינוקות. עכשיו שניהם נרדמו ואני שומרת עליהם. שלא
יגידו שאני קטנה...



יום ראשון 20 פברואר 2005

זהו, אמא אמרה שיש לי חום ואני לא רגועה והולכים לרופאה.
אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה בסוף, הייתי הולכת לישון ולא
מספרת לה כלום.
רופאה זו פשוט עבודה בעיניים. מגיעים לחדר נחמד כזה עם המון
צעצועים וילדים ומחכים.
חייכתי לילדים והם שיחקו אתי, היה שם ילד אחד שכבר יודע ללכת.
ניסיתי לשאול אותו מי לימד אותו  וכמה זה עולה אבל הוא לא הבין
אותי בכלל ורק לקח לי את המוצצי.
מדי פעם אחד הילדים נכנס לחדר עם אמא שלו וסגר את הדלת, ולמרות
שהוא נכנס מחייך פתאום
שמעו אותו בוכה. או-או, זה לא נשמע מבטיח.
נכנסתי בכל זאת, מה אני יודעת. הרופאה שאלה איך קוראים לי ומה
כואב לי ואמא ענתה לה.
אמא אמרה שלא ישנתי כבר שני לילות ושיש לי חום. היא סיפרה
שנתנו לי אקמולי כל השבת, וכלום - כלום לא עזר. ואז הרופאה
ניגשה אלי וחייכה. אז חייכתי בחזרה. היא אמרה שאני חמודה, ומיד
התחילה להציק לי. היא שמה עלי מין מכשיר כזה קר בהמון מקומות
בבטן ובגב, היא דחפה לי דברים לאוזניים ופתחה לי את הפה עם
מקל. ואחרי כל זה היא עוד שואלת: "מה קרה? למה אנחנו בוכים?"
איזה מין רופאה זאת? רק אני בכיתי, היא לא בכתה בכלל (גם אמא
לא, אמא רק החזיקה אותי וליטפה אותי המון).
והחלק הכי מוזר, אחרי כל זה היא אמרה לאמא שאין לי כלום. ממש
כלום. אז אם אין לי שום דבר, אני לא מבינה למה להציק לי כל כך.
יכולתי מזמן להיות במשפחתון שלי ולשחק עם הילדים.
אז הכל זה בגלל השיניים שעדיין לא יצאו? גם החום? וגם הכאבים?
בגלל זה אני לא מצליחה לישון?
מה עושים? עוד לילה כזה אבא ואמא ישלחו אותי לפנימייה צבאית..
איזה פחד.



יום ראשון 20 פברואר 2005

אבא ואמא שלי קצת מוזרים. הם לגמרי-לגמרי אמביוולנטים (למדתי
מילה חדשה - יוהו).
מצד אחד הם כל הזמן אומרים לי כמה הם אוהבים אותי, וכמה אני
יקרה להם, הם לוחשים לי באוזניים כל אחד לחוד משפטים מאוד
יפים: "את האוצר הקסום שלי", "את הדבר הכי הכי יקר לי בעולם",
"אבא/אמא אוהב/ת אותך הכי בעולם". נכון משפטים יפים? הכול
שטויות.
כשזה מגיע לחפצים שלהם - פתאום הכול אסור. ניסיתי לקחת את
הטלפון הסלולארי של אבא, הוא מיד נבהל: "זה אסור", הוא אמר,
"זה לא שלך" (מה זה קרינה, אגב? ואם אבא כל כך מפחד מזה למה
הוא מדבר בטלפון כל הזמן?), ונתן לי צעצוע אחר. ואמא הזיזה
אותי מהשולחן כשרק נגעתי בסכין האוכל ועשתה לי נו-נו-נו עם
האצבע.
אז תגידו לי אתם, איזה מין הורים? לדבר הכי יקר לכם בעולם אתם
לא אמורים לרצות לתת את
ה-כ-ל?
חוץ מזה, אם אני לא אגע בתנור כשהוא חם, איך אני אלמד?
קטנטנה, שמקטרת במלוא גרונה.



יום שני 21 פברואר 2005

טוב, אז ביקשתם תמונה שלי והלכתי לחפש. זה לא יאמן, אני סך
הכול בת שבעה חודשים, וכבר יש לי כל כך הרבה תמונות. בחיי
שההורים שלי משוגעים לגמרי. מילא, זה שהם מצלמים אותי המון,
אבל לפעמים הם מצלמים את אותה תמונה מיליון פעמים (אני עוד
אלמד לספור - תנו לי קצת זמן), לא הספקתי לשנות תנוחה או
להרחיב את החיוך. חוץ מזה, בכל פעם שמכוונים לאבא או לאמא
מצלמה הם מתנהגים כמו מול כיתת יורים. אבא עושה פרצופים
נוראיים ואמא בכלל מסרבת שיצלמו אותה. היא אומרת שהיא לא
פוטוגנית (מה זה פוטוגנית? ילד אחד במשפחתון שלי אמר שזה אומר
שהיא לא יפה אז פלטתי לו על החולצה שילמד - אמא שלי הכי יפה!).
אבל כשזה נוגע אלי, באמצע האמבטיה שלי אבא רץ להביא מצלמה
ומצלם אותי מכל הכיוונים. אני אמנם מחייכת, אבל אם הוא היה
מנסה לעשות את זה לאמא אני לא חושבת שהיא הייתה מגיבה
בחביבות.
זהו, אז זאת אני, בבית קוראים לי אוצר קטן, תינוקת הורסת
ובונבון. הילד במשפחתון אמר שאני פויה.
אולי מחר תהיה לנו הודנה (באופן זמני כמובן).

שבת 05 מרץ 2005

היום אכלתי גלידה בפעם הראשונה.יצאתי עם אבא ואמא לטייל, מן
יום שטוף שמש שכזה, אמא אמרה שחייבים ולאבא לא היה נעים
להתווכח (בחיי שראיתי אותו מסתכל על הטלוויזיה והמחשב ומקווה
שהיא תוותר לו).אמא הלבישה אותי בבגדים מיוחדים: בגדים של
שבת.ג'ינס עם רקמה וחגורה מלאה בחרוזים וגם חולצה עם המון לבן
וורוד.לא היה לי נוח באופן מיוחד, אני מעדיפה בגדים שאפשר
לזחול בהם בנוחות ושלאף אחד לא אכפת אם אני מלכלכת, אבל אבא
ואמא נראו כל כך מאושרים, אז ויתרתי להם.כמובן שכל העניין של
הבגדים סתם עיכב אותנו, אמא התחילה לחבק ולנשק אותי ולא הפסיקה
לצהול כמה אני יפה (בחיי שזה בדיוק מה שהיא אמרה גם אתמול-
כשהייתי בפיז'מה) ואבא פשוט התחיל לצלם אותי בלי הפסקה.בסוף הם
נרגעו ויצאנו לטייל.בחוץ היו עוד המון ילדים בעגלות, וכולם היו
לבושים נורא יפה.להורים שלהם היה שוויץ בעיניים.את ההורים שלי
לא ראיתי כל הזמן, הם דחפו את העגלה מאחורי, אבל אני בטוחה שגם
הם השתחצנו.הם אפילו לא הרימו מעלי את סוכך השמש- העיקר שכולם
יראו כמה אני יפה.
בסוף זה השתלם לי, ישבנו יחד בבית קפה ואבא הזמין לכולנו גלידה
ענקית.היא הייתה גדולה כמו המון בקבוקי סימילאק ביחד ואולי גם
כמה מנות של פירות (בסוף אני אלמד לספור- אתם תראו).היא הייתה
צבעונית וסה"כ נראתה כמו צעצוע מרשים.אז טמנתי ידי
בצלחת...אחרי המון מגבונים וקיפול שרוולים ואמא שעשתה לי עם
האצבע נו-נו-נו (תנועה די אדיוטית,אתם לא חושבים?!) קיבלתי סוף
סוף לטעום.אז למי שלא מכיר: זה קר וזה מתוק,יש המון טעמים.כל
צבע הוא בטעם אחר, הייתי באכסטזה ברמה מסוימת אז לא הספקתי
לפתח העדפה לטעם אחד- אבל זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי בכמעט
שמונה חודשי חיי.ואני כאן כדי להבטיח: אבא, אמא וכל מטפלת
אקראית שתחלוף בחיי עם השנים- אני הקטנה מתחייבת שבכל פעם
שאביע חוסר שביעות רצון כזה או אחר, החל מכזה שנובע מטיטול מלא
ועד לדאגות פוליטיות וחברתיות (זה קורה לאמא המון,אני ראיתי),
אתרצה מיד ולא אפצה פי ביבבות קורעות עור תוף, בעבור גביע
גלידה צבעונית.עשינו עסק?
נ.ב: איני מתחייבת כמובן שלא להשתמש בקולי כמניפולציה זולה
להשגת הגלידה ביודעין ובכוונה תחילה.


יום חמישי 10 מרץ 2005

אמא שלי זאת האישה המשוגעת שכל הזמן מנשקת אותי. היא שרה לי
שירים (אני מאמינה שיום אחד אני אוכל לתבוע אותה על פגיעה
בשמיעה המוזיקלית), מספרת לי סיפורים (היא ממציאה לבד- במיוחד
בשבילי) ולוקחת אותי כל יום לטיול באוטו הקטן למשפחתון בבוקר
ובחזרה אחר הצהריים.
אמא שלי אוהבת לכתוב במחשב דברים, וגם סתם על נייר.
אמא שלי אוהבת להזמין פיצה בערב אחרי שהיא חושבת שנרדמתי-
שמישהו יגיד לה שגם אני רוצה סלייס (בלי בצל בבקשה.(
אמא שלי אוהבת גם את אבא, היא אומרת לו את זה לפעמים (בעיקר
כשהוא כבר ישן( .
היא יכולה להיות מפחידה לפעמים כנראה (אבא כל הזמן אומר לי על
המון דברים:"אל תגלי לאמא(.


יום שלישי 15 מרץ 2005


לחלק מהילדים שאני מכירה יש אחים או אחיות.כל האחים והאחיות
הללו דומים ברמה מסוימת לאחים שלהם. לכולם יש שתי רגליים ושתי
ידיים ופרצוף קטן ונחמד (למי יותר, למי פחות).אצלנו בבית
העניין מורכב יותר.אני הבת הבכורה של אבא ואמא.ובכל זאת יש לי
אחות, ועוד כזאת שהייתה שם לפני. אבא ואמא המשונים שלי בילו
יחד המון זמן לפני שהם הביאו אותי (מהיכן, אני לא בטוחה.ברגע
שאני מתחילה לדבר אני מיד מבררת את הסוגיה הזאת).ובינתיים, כדי
שלא ישעמם להם (סבתא אמרה כדי להתאמן) הם הביאו את שלג.מפאת
גילי הצעיר טרם הספיקותי לבקר בשיעורי ביולוגיה, אבל אני מוכנה
לחתום לראשון שייתן לי עיפרון ביד ששלג לא יצאה מהבטן של
אמא.וגם לא של אבא. שלג לא דומה לנו בשום צורה. אם לאמא היו כל
כך הרבה שערות היא הייתה מתאשפזת באמריקן לייזר, ואם אבא היה
כל כך נמוך החברים שלו היו מפסיקים להזמין אותו לשחק אתם
כדורסל.אז שלג כאמור נמוכה ושעירה ויש לה ארבע רגליים, והכי
משונה: זנב. הייתם מאמינים? זנב? לאף אחד אחר שאני מכירה אין
זנב. ניסיתי לקחת לה פעם חתיכה כדי למדוד, אבל שלג בכתה וברחה
לי.היא לא כל כך נדיבה לפעמים. ככה יצא שלמרות שאני בת בכורה,
כל פעם ששלג בסביבה אני מיד הופכת לאחות קטנה: " שלג, לכי
תגידי שלום לאחותך הקטנה" , "שלג, למה אחותך הקטנה בוכה?" ,
בטח, תמשיכו לקרוא לי קטנה ונגלה לאיזה אוקטאבות הקול שלי
מסוגל להגיע.
שלג לא מדברת, אבל היא מביעה את עצמה מצוין. בשמונת חודשי חיי
כבר הספקתי להכיר אותה כל כך טוב, שאני יודעת עליה הכול. למשל,
היא אוהבת לטייל בחוץ, אבל לא אם גשום או לחילופין חם מדי, היא
ממש שונאת שמושכים לה בשערות (גם אמא לא משתגעת על זה, כשאני
חושבת על זה אולי זה גנטי).היא מאוד אוהבת שמלטפים אותה בכלל,
ובבטן בעיקר.היא קצת מקנאה בי, כי היא בכל זאת הייתה פה שנים
קודם, ולמרות זאת אותי מנשקים יותר, אבל זו קינאה טבעית בין
אחים (ככה קראתי בפורום), והחלום הכי גדול שלה הוא סופשבוע
הכול כלול באל גאוצ'ו.
חוץ מזה, שלג אוהבת את אבא ואמא, אבל הכי-הכי היא אוהבת אותי.
היא ישנה מתחת למיטה שלי, למרות שיש לה מיטה משלה (עם שמיכה
וסדין), היא קוראת לאמא ואבא בכל פעם שאני בוכה, ובכל הזדמנות
מלקקת לי את הפנים (בעיקר אם זה עתה סיימתי מעדן חלב). ואפילו
כשאני מציקה לה (את תשכחו, אני בגיל בו אני בודקת גבולות) שלג
לא כועסת עלי, אלא מתחבאת לי לזמן מה מתחת לשולחן (חכי שאני
אזחל כמו שצריך).


יום חמישי 31 מרץ 2005

בגיל שמונה חודשים וקצת אני כל הזמן לומדת דברים חדשים.כבר
בערך חודש שבכל הזדמנות אמא מנסה ללמד אותי לעשות בי-בי. למען
האמת זאת לא פעולה מתוחכמת במיוחד.הרמתי את היד, נפנפתי קצת
והנחתי שבזה תמו שידורי החינוכית להיום.לא עם האימא שלי.מיד
בתום סבב הטלפונים הנרגש לכל הסבתות שנשמרו בתודעה ובזיכרון של
הסלולארי, אמא התחילה למחוא כפיים.לרגע קט הנחתי שזה כאות
גאווה על ביצועי הקודמים- אך לא.נראה כי שוב מצפים ממני לעשות
דבר מה.וכפיים חברים, זה כבר עניין יותר מסובך.לא עוד יד אחת
שמתנפנפת אקראית, אם כי שתי ידיים שעלי לחבר בניהן בקצב אחיד
ולהפיק צלילים.השתגעת,אמא? מישהו פה יודע מה הטלפון של האגודה
לשלום הילד?
מה השלב הבא?! אפיית ברווז ברוטב תפוזים?! גדול עלי, חברים.
הקורדי נציה שלי טרם התפתחה דיה על מנת שאצליח לקלף תפוז...

יום שבת 23 אפריל 2005

טוב, חברים וחברות, אני זקוקה לעזרה דחופה: מה זה בדיוק ליל
הסדר?
זה מן יום הולדת ממלכתי כזה, של כולם? לא? אז למה אמא קנתה
המון מתנות לכולם? לגדולים
ולקטנים? צעצועים ושוקולד ועציץ ואפילו ואזה מכוערת אחת (אסור
לי לגלות, אבל את זה אמא לא קנתה אלא לקחה מהארון מתנות חתונה
שלה ושל אבא ועטפה מחדש).
חוץ מזה גם מבשלים המון, כבר יומיים שלמים סבתא וסבתא רבה ועוד
כמה דודות לא יוצאות
מהמטבח. לאף אחד אין זמן לשחק אתי. כולן מבשלות לליל הסדר. אני
אמורה לאכול את הכול בערב אחד? אני אגיע לשומרי משקל עוד לפני
שתמלא לי שנה אחת.
והניקיון? אפשר לחשוב שיש ביקורת של משרד הבריאות ואם לא נעבור
יפנו את כולנו לבתים נקיים יותר.
אז אני לא באמת מבינה מה זה ליל הסדר.באמת כל זה בגלל כמה
ישראלים ששכחו את עצמם בסיני לפני המון שנים? נו, טוב. לפחות
ירשו לי להישאר ערה עד מאוחר.
קטנטנה, שמאחלת לכולכם חג שמח.וגם כשר- למי שבוחר.

28 באפריל 2005

אני לא בטוחה שיש דבר כזה חופש בגיל 9 חודשים, (ממה בדיוק?!)
אבל אני כבר שבוע לא הלכתי למשפחתון שלי.
בהתחלה קצת התגעגעתי, אבל מהר מאוד הבנתי את הרעיון- אבא ואמא-
רק שלי ולרשותי למשך שבוע שלם. וואו, זה המון זמן. מה אני עושה
אתם?
טוב, אז יום אחד השארתי את אבא לשחק במחשב והלכתי עם אמא
לקניון. חברים, זה עסק יקר לטייל אתה. אמא אמרה שרק מטיילים
ואת כל הקניות כבר עשינו לפני החג. בקניון היא קנתה לי שתי
חליפות חדשות (באמת נורא חמודות) וכפיצוי על ההוצאה הלא
מתוכננת גם כמה חולצות, מכנסיים ובושם לעצמה.
כדי שאבא לא יקנא היא קנתה לו חגורה, ספר, כרטיס זיכרון למצלמה
והמבורגר בתוך לחמנייה מוזרה ומתפרקת- הוא לא אהב את זה.
בסוף אמא הבינה שהבייבי-כארד שלי לא יעמוד בזה וחזרנו הביתה.
למחרת החלטתי שחסל סדר משכנתא בעבור טיול בקניון. שמתי את אבא
ואמא באוטו ונסענו לירושלים לגן החיות התנ"כי  (כמעט. קודם היה
צריך להכין לי תיק עם בקבוקים, וחיתולים, וטיטולים ובגדים
וגרבר וכפית וצעצועים וספר ושמיכה.אוף, זה לקח המון זמן).
בגן החיות אין מה לקנות! רק מטיילים. אז נכנסנו בהמונינו (היו
אתנו עוד חברים וילדים), קנינו כמו שתכננו כמה דברים קטנים
(כובע לי, כובע לאמא, קרם הגנה, שמן שיזוף, במבה, קולה לאבא,
דיאט לאמא), והתחלנו לטייל.
בהתחלה חשבתי שבאנו להכיר את עם ישראל באופן מרוכז- כולם,
גברים נשים וטף חיכו לנו שם. אבל מסתבר שבאנו לראות חיות. היו
שם קופים ותוכים וברבור חמוד ששט במים. פיל אחד ענק התרחץ
והשפריץ מים באף הארוך שלו. (איזה אף, לא עלינו.)
כשנמאס לנו מהחיות הלכנו לאכול. אמא פשפשה בקיטבג הענק שסחבה
לטיול של כמה שעות והחליטה שאין שם מספיק אוכל בשבילי, אז כמו
כולם אכלתי במסעדה. קיבלתי שניצל ופירה ולקינוח גלידה.השניצל
הצריך קצת מאמץ מזוג שיני הבודדות, אבל סה"כ זה הרבה יותר טעים
מהמרק של אמא (היא לא אשמה- מה כבר אפשר להפיק מגזר וסלרי?!).
היום אמא אמרה שכולנו עייפים, אז סתם טיילנו בעיר. לאמא היו
ייסוריי מצפון שהיא לא לוקחת אותי למוזיאון אז קיבלתי סיור
בצעצועים חצי חינם (מה עם החצי השני?) וערימת צעצועים ככל
שהטיולון שלי ואמא יכלו לשאת.
מחר נוסעים לסבתא- מישהו צריך להשגיח שיישאר לי כסף
לאוניברסיטה. וגם שאמא לא תישבר מהמצות...

יום רביעי 22 יוני 2005

אמא שלי הייתה חולה, ונעלמה לי מהבית לכמעט שבוע שלם. אבא אמר
שאמא בבית חולים
( הוא גם אמר שהוא ישמור עלי ושהוא אוהב אותי הכי בעולם ).
מזמן, כשהייתי ממש קטנה, לפני
בערך שנה, גם אני הייתי בבית חולים. בעצם, שם התחיל הכול.
שכבנו בחדר אחד גדול המון תינוקות, ועשינו תחרות: " מי הראשון
שיעיר את אחות משמרת לילה ולאמא של מי יקראו ראשונה". לפעמים
גם באו האמהות של כולם ולקחו אותנו לטייל ולראות מבקרים. מה
שבטוח, לא היה לזה שום קשר לאנשים חולים. היה כיף. ופתאום אמא
חולה, והיא לא נשארת בבית. כשאני הייתי חולה הייתי בבית עם אמא
והיא טיפלה בי. גם אני רוצה לטפל באמא כשהיא חולה. מה פתאום
לקחו אותה לבית החולים?! אני יכולה לשמור עליה, אני אתן לה
במבה ואבטיח, והמון סרטים מצוירים- עד שתרגיש טוב. אבל אבא לא
חשב שזה רעיון מוצלח ( אולי לא התנסחתי כראוי, טרם מלאה לי שנה
סה"כ, לפעמים עוד קשה לי עם המילים). אז אמא שלי הלכה לה לבית
החולים ואני נשארתי עם אבא, ועם סבתא ועוד כמה אנשים נחמדים
שאני יודעת שהם משפחה שלי, אבל עוד לא יודעת להסביר איך ולמה.
בהתחלה זה היה נחמד, כולם שיחקו איתי ונתנו לי המון גלידה, אבל
בסוף נמאס לי והתגעגעתי לאמא נורא. כשאבא לקח אותי לבקר אותה,
אמא לא נראתה לי חולה. היא הייתה שמחה ונישקה אותי המון, היא
נראתה בסדר חוץ מאיזה עמוד עם צינורות שהיה מחובר אליה והסתובב
אתנו כל הזמן. לא אכפת לי, העיקר שאמא פה, והכול יהיה בסדר.
אבל אמא לא חזרה אתנו הביתה, רק אבא ואני. עשינו מקלחת וקיבלתי
דייסה, וחיכיתי לאמא. אבא ניסה הכול כדי להרדים אותי, אבל אני
התעקשתי לחכות לה ( גם אבא חיכה, שלא יכחיש). ובלילה, אחרי
שבכל זאת נמנמתי קצת ( הי, גם אני בן-אדם. קטן, אבל בן אדם)
התעוררתי וקראתי לה, אבל אמא לא הייתה בבית, ואבא שבד"כ שמח
לקראתי, לא נראה שבע רצון. למען האמת אני די בטוחה שבפעם
התשיעית בערך, הוא סינן איחולים לא לבביים לחלל האוויר ( אבל
בשום אופן לא אלי).
בכל אופן, זה נגמר. אתמול אמא חזרה הביתה, ובשעה וחצי בערך
הוכיחה לכולנו שהיא ממש בסדר:
היא השלימה את כל המטלות שאבא לא הספיק, ליוותה את פעולותיה
בהסברים כלליים לגבי בגדים שאינם מתנקים מעצמם ומתקפלים בסדר
מופתי לארון, מיקום תכולתו של פח הזבל לאחר שזה עולה על גדותיו
וכיצד פועל מטאטא- השיעור למתקדמים. בין כל אלה, היא גם חיבקה
אותי וסיפרה לי סיפור. היה לכולנו לילה טוב.

יום שני 04 יולי 2005

כמעט ויש לי יום הולדת. בעוד 6 ימים כעת חיה, אעמוד תחת כיפת
השמיים ואודה להורי שהביאוני עד הלום. עד הלום כמובן, זה לגינה
של סבתא, שתהיה מקושטת בבלונים וילדים אחרים, ואפילו יאפו לי
עוגה במיוחד בשבילי, שעליה יתנוסס קבל עם ועדה המספר: 1.
לפני חודשים מס' אבא ואמא ישבו לתכנן את חגיגות יום הולדתי
הראשון וקיבלו החלטה שזה גיל בו אני לא מבינה כלום (שקר וכזב,
אנחנו עוד נתחשבן על זה) ואין טעם לחגוג. מקץ מס' דקות אמא
הרהרה בכל רם על ימי בגרותי הקרבים במהרה והביעה חשש מהיום בו
אהפוך מגירות ואחפש תמונות ילדותי- ואין (כמובן מבלי לקחת
בחשבון את המצלמה הדיגיטאלית שעוקבת אחרי בחיי היום יום ולאינה
דורשת סיבה למסיבה). ישיבה משפחתית מחודשת הניבה את התוצאה
הבאה: משהו קטן וצנוע לבני המשפחה הקרובה בלבד, עוגת יום
הולדת, ומס' צילומים לתקופת הטיפש עשרה שלי, שישמשו הוכחה
לאהבתם הנצחית של הורי בימים בהם אפקפק בה.
בימים אלו, שישה במס' לפני המאורע הגדול כפי שציינתי, אמא
יושבת עם טלפון ביד שעות ארוכות, מזמינה מכרים ( כולל כמה כאלה
שלא הצליחו להגיע למסיבת הבריתה שלי, והאירוע הנ"ל יהווה פיצוי
הולם לשני הצדדים ), בוחרת דוגמאות לעוגת יום הולדת הולמת (
היא לא אשמה, הדוד שלי-אח שלה הוא שף קונדיטור מהולל), מזמינה
חברת אירועים, תקליטן, צלם, קייטרינג, לבוש הולם לכלה, לחתן
ולדודנית מדרגה חמישית, ובין לבין ממלמלת: רק משהו קטן
לקטנטנה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שכל זה דבר
עדין. לא לכל
אחד יש.




המורה למתמטיקה
של אבא


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/05 17:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה פיטרו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה