כמו בכל סיפור אהבה, גם זה התחיל במבטים ובחיוכים. היא הייתה
הסטודנטית השמנמונת בקצה הכתה, הוא היה הגבוה עם המכונית
האדומה שתמיד מאחר. הוא ביקש ממנה את החלק של השיעור שהחסיר,
היא ביקשה ממנו טרמפ ביציאה. החליפו כמה משפטים על המורה המוזר
והמנחה עם השפם, הוא סיפר לה על איש אחד מצחיק שהוא הכיר
בהודו, זה הזכיר לה אישה אחת שמנה שפגשה בניו יורק. הנסיעה
הגיעה לסיומה. נפרדים כידידים.
ערב, בוקר, קפה דלוח בקפיטריה של האוניברסיטה. היא מגיעה
בחצאית ארוכה וצבעונית. מין מצב רוח שכזה. הוא מגיע בג'ינס
הנצחי וחולצה עם כיתוב של גולני. מישהו שואל אותו מתי והיכן,
הוא משיב שזו חולצה של אח שלו, הוא בכלל שירת בנח"ל. היה לו
שיער ארוך וגיטרה, והוא עבד בקיבוץ בלול. היא מחייכת ואומרת
שהיא לא מצליחה לדמיין אותו כך, הוא מבטיח תמונה.
מישהו נזכר בספר שהוטל עליהם להביא לשיעור, היא אומרת שלא
הספיקה להשאיל בספריה. הוא מציע לגשת עכשיו, היא מצטרפת. הם
לבד. הוא מספר שהוא עייף, ולשאלתה מספר על הסרט שראה אתמול עד
מאוחר. היא מכירה את הסרט ואומרת שהוא בזבוז זמן. הוא מתווכח
ומנסה לשכנע אותה למה מדובר בסרט מצוין. הוא רהוט ונלהב ונותן
לה דוגמאות לתסריט הכתוב היטב ולבימוי יוצא הדופן. היא צוחקת
ומבטיחה לתת הזדמנות נוספת פעם. הוא שואל אולי היום, אצלי,
מבטיח פופקורן. היא לא באמת רוצה לראות שוב את הסרט, אבל הוא
נורא נחמד, טיפוס מעניין כזה, ויש לו עיניים יפות. הם קובעים.
היא לא באמת הייתה צריכה לצפות בסרט. הוא הראה לה תמונות שלו
עם שיער ארוך, כמעט בכולן הייתה גם בחורה ג'ינג'ית חייכנית.
האלבום התקדם בסדר כרונולוגי ובשלב מסוים הג'ינג'ית הפסיקה
לחייך, עד שנעלמה כליל. הוא סיפר שהיא הייתה החברה שלו, מזמן
בצבא וגם אח"כ בטיול להודו. הם נפרדו לפני חצי שנה והוא כבר לא
ממש שבור מזה. היא לא סיפרה לו שלפני חודשיים ערן עזב אותה
אחרי שנתיים יחד. היא גם לא סיפרה שהאמינה שיתחתנו בסוף. הוא
שאל על קשרים רומנטיים. אחרי שנחשף כך זה רק מתבקש. היא הזכירה
שהיה פעם אחד, ערן. ואין יותר. הוא קרא לו אידיוט, היא חייכה,
נשיקה.
בביתה, במיטה, היא חלמה חלומות נעימים. על חיוכים ונשיקות
וסרטים, ויד ביד. היא לא חלמה על ערן. הוא ישב בחושך, ניגן
בגיטרה שיר אהבה בדואי, והרגיש שיכול להיות לו טוב שוב.
לילה, בוקר, עוד יום עובר. ועוד אחד. הוא מכיר לה מסעדה מצוינת
שמתמחה בבשר יענים. היא מזמינה סטייק יען ברוטב תפוז ושואלת
איך הקינוחים פה. הוא מספר לה על הג'ינג'ית, שתמיד הזמינה סלט.
"היא לא ידעה ליהנות מהחיים", הוא אומר. היא מרוצה ומחייכת בלב
חיוך קטן של ניצחון. הג'ינג'ית יפה ממנה, ונסעה אתו להודו. היא
לעולם לא הייתה נוסעת להודו, זה לא הסגנון שלה. הג'ינג'ית משרה
עליה חוסר ביטחון, והיא שמחה לשמוע ממנו על דברים שלא אהב בה.
הם נפגשים כל יום באוניברסיטה, שותים יחד קפה ומחזיקים ידיים.
הם הולכים המון לסרטים ומתווכחים על איכותם. הוא מנגן לה
בגיטרה שירים שהיא אוהבת וקונה לה מתנות קטנות שמשמחות אותה.
היא משאילה לו ספרים ונוזפת בו אם הוא לא קורא בהם. היא מבשלת
לו אוכל סיני ממתכונים שהורידה מהאינטרנט אחרי שאמר שהוא אוהב.
הם אוכלים, מדברים ועושים אהבה.
הוא מכיר לה את החברים שלו, היא נחמדה אליהם ומשתדלת להתערות
בחבורה. יש ביניהם נשים, חברות של חברים, וכשהבנים בחבורה
נעלמים לרגע, הן שואלות אותה שאלות עליו, על הקשר ביניהם. היא
נבוכה מעט ומספרת שהוא מקסים. הוא מגיח חזרה ומחבק ומנשק אותה
וצוחק אל חברותיו שכבר לא עושים בחורות כאלה. נוכחותו שוב משרה
עליה נוחות.
היא מכירה לו את חברותיה: זו שיש לה סטודיו לצילום, הסטודנטית
לרפואה שתחושת השליחות בה מרגשת בעיניה, והכותל הפרטי שלה, זו
שיודעת הכול עליה. הוא משתדל להתחבב על כולן.
חורף, לילות ארוכים של ביחד, פעם אצלו ופעם אצלה. תמיד ישנים
באותה תנוחה, כפיות, זו תנוחה של אהבה.
קיץ, הם כבר מכירים היטב, מסתדרים מצוין, חושבים קדימה. חתונה?
עוד מוקדם. אבל השכירות שלו נגמרת והשותף שלה עוזב. בבוקר שבת
הם מסתובבים בדירה בבגדים מלוכלכים וצובעים אותה מחדש, היא
מפנה מקום בארון ומורידה תמונה אחת של ילדה עם ורד אדום.
שירגיש נוח פה. הוא מביא שני ארגזים עם בגדים, עוד אחד של
דיסקים וסרטים וכמובן הגיטרה. היא שואלת אם זה הכול, הוא אומר
שכן, בינתיים.
הם הולכים יחד לסופר וממלאים את העגלה. היא מניחה בה יוגורט,
תפוחים, שמן, אורז ושניצלים. הוא מעמיס ארגז קוקה קולה וכמה
בירות, אולי החבר'ה יבואו בערב. היא עובדת עכשיו במתנ"ס כל יום
בערב, אין לה זמן לבשל אוכל סיני, היא לוקחת מנות של חמם והגש.
הוא מוציא מהעגלה ומראה לה את הכיתוב: "מכיל מונוסודיום
גלוטומט. את יודעת כמה זה מזיק?" כבר שנים היא אוכלת
מונוסודיום גלוטומט ולא חשה בנזק מהותי לבריאותה, אבל נראה שזה
חשוב לו והיא מוותרת. בערב, לחבר'ה שבאו לראות את הדירה, היא
מספרת בחיוך איך אין לו בעיה לנסוע על מאה חמישים קמ"ש, אבל
מונוסודיום גלוטומט הוא לא מכניס הביתה. היא צוחקת ומניחה יד
על ירכו, והוא מרגיש פעפוע של שנאה ובהיסח הדעת מסתכל על הדלת.
בלילה הם מתחבקים ומתנשקים ועושים אהבה והוא מרגיש אידיוט. זאת
הייתה בדיחה, ובכלל, היא צודקת. לא הייתי צריך לכעוס. היא
שואלת אם קרה משהו, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה. לילה, בוקר,
עוד יום.
הימים עוברים, הוא עדיין לומד, חייב להשלים כמה קורסים שפספס.
בבקרים הוא באוניברסיטה, בצהריים מגיע הביתה ומחכה לה. היא כבר
סיימה את הלימודים. היא עובדת במתנ"ס השכונתי. בבקרים היא
מעבירה חוגים בספרות ובאנגלית לקשישים, ואחר הצהריים מלמדת
ילדים כתיבה יוצרת. הן הילדים והן הקשישים אוהבים אותה מאוד.
החוגים שהיא מעבירה מלאים עד אפס מקום ותמיד אחרי השיעור
מתקבצים סביבה התלמידים ומבקשים לשוחח אתה לרגע נוסף, לשאול
שאלה, לחוות דעה על ספר שקראו. מנהל המתנ"ס מחמיא לה על עבודתה
ומעלה את שכרה.
בצהריים, בין השיעורים היא חוזרת הביתה ואוכלת מנות של חמם
והגש. לא אכפת לה שיש בהן מונוסודיום גלוטומט. לו אכפת. כשהוא
בבית הם מטגנים ביחד שניצלים ואוכלים יחד בסלון. לפעמים, כשהיא
במתנ"ס ומשעמם לו, הוא יוצא להסתובב בשכונה. סתם כך. מסתכל על
הילדים שמשחקים כדורגל. הוא חושב שכשיהיה לו ילד הוא ילמד אותו
לנגן בגיטרה. הוא נזכר שלפני שבוע היא סיפרה לו על חברה שלה
שנפרדה מהחבר שלה, הם היו המון שנים ביחד, והגיעו לנקודה שבה
היא רוצה חתונה וילדים והוא לא. היא אמרה שהיא לא מבינה איך
אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות טובה הוא מוותר עליה ולא מוכן
להשקיע למענה. הוא אומר לה שלא מדובר בהשקעה אלא בהקרבה. שאסור
להקריב ככה, ושעדיף להיפרד. הם מדברים על זוג אחר, לא עליהם.
היא עדיין לא רוצה להתחתן וילדים יש לה מספיק במתנ"ס. ובכל זאת
השיחה מפחידה אותו והוא מוסיף כבדרך אגב שגם הוא לא רוצה
להתחתן. "ברור", היא אומרת ומרגישה בפעפוע של השנאה שעובד
דרכה. זה פעפוע רגעי שמגיע לפעמים, היא יכולה להגיד לו שמפריע
לה שהוא מדבר כך. היא יכולה לדבר על כך שהיא כן רוצה להתחתן
פעם. אולי אם היא תגיד את זה הוא יגיד לה שזה פשוט לא הזמן
המתאים, היא תסכים אתו, והפעפוע של השנאה ייעלם. אבל היא לא
רוצה ללחוץ עליו ולא רוצה להרגיש כאילו היא רוצה אותו יותר ממה
שהוא רוצה אותה. היא קמה ונכנסת לאמבטיה. שעה ארוכה היא שוכבת
עירומה במים החמים ששוטפים ממנה את הלכלוך ואת התחושות הרעות.
היא שומעת אותו מנגן בגיטרה ומחייכת לעצמה. הפעפוע נעלם. כשהיא
נכנסת אתו למיטה היא מחבקת ומלטפת אותו. הם עושים אהבה.
הוא מתלונן שהיא כמעט ולא בבית. היא מסבירה לו שהיא עובדת
ומציעה גם לו למצוא עבודה. הוא מיד מתגונן ומזכיר שהוא לא חי
על חשבונה. היא לא עוקצת אותו ומזכירה שהוא חי על חשבון ההורים
שלו אלא מסבירה שלא בכסף מדובר, אלא בתעסוקה. היא משכנעת אותו
שבחור בגילו לא יכול לרבוץ בבית משעות הצהריים ואילך ושניסיון
תעסוקתי יטיב עמו. הוא משתכנע ואומר שהוא יחפש עבודה.
היא אוספת עבורו מדורי דרושים בדרך הביתה, מספרת לו שבקניון
מחפשים עובד לחנות המוזיקה ומשאירה לו פתקים עם מספרי טלפון של
חברים של אבא שלה שמחפשים עובדים. הוא מבטיח שיתקשר ושוכח.
כשהיא שואלת אותו למי התקשר ומתי ילך לראיון עבודה, הוא חש
בפעפוע של שנאה. הוא מסביר לה שהוא צריך לעשות את זה בקצב שלו.
עכשיו גם היא מרגישה בפעפוע של שנאה ומפסיקה לשאול.
בסופו של דבר הוא מוצא עבודה. הוא מתקבל בתפקיד זוטר לחברת
שיווק גדולה. מדובר בתפקיד בתחתית הסולם, שנושא בחובו אפשרויות
למידה וקידום, בשעות נוחות ובשכר הולם. הוא מספר לה כיצד גבר
על כל המועמדים האחרים במיון והיא גאה בו על חוכמתו וכישוריו.
היא אומרת לו את כל זה, והוא מחבק אותה ומרגיש בעננים. בלילה
הוא שוכב אתה כאילו זו הפעם הראשונה.
הכול טוב. שניהם עובדים, הוא סיים את לימודיו וקיבל את התואר
הנכסף. בערבים הם יושבים יחד ומדברים. הוא מספר לה על השותף
שלו למשרד שהוא איש מעצבן שמתלונן על כל דבר. היא מספרת לו על
הקשיש הנחמד שנתן לה לקרוא סיפורים שכתב בצעירותו. הוא מראה לה
משחק מחשב חדש של מרוץ מכוניות שהם משווקים בעבודה, ותוך מס'
רגעים שוקע לחלוטין במשחק. היא יושבת וקוראת בכתביו של הקשיש.
הם סוחפים אותה לחלוטין עד השעות הקטנות של הלילה.
ערב אחד היא יוצאת בלעדיו. קופצת להורים לקחת משהו, ואחר כך עם
חברה לקפה. היא מנשקת אותו ומבטיחה לחזור תוך שעתיים שלוש. הוא
מתכוון לרחוץ את הכלים ולעשות כביסה, אבל קצת מתעצל. הוא משחק
במרוץ מכוניות במחשב עד שהריכוז והמהירות גורמים לו לכאב ראש
והוא מעלה את האינטרנט. הוא קורא חדשות ודעות ומתרוצץ בין
האתרים ללא מטרה. פתאום הוא חש צורך לדבר עם מישהו. לא מישהו
מסוים. סתם לפטפט, לספר. באחד מחדרי הצ'ט פונה אליו סטודנטית
22. הוא שואל אותה מה היא לומדת והיכן. היא מספרת לו. הוא שואל
אותה מה היא מחפשת פה והיא מספרת שרבה עם החבר שלה והיא עצובה
ומוטרדת. סטודנטית 22 חשה צורך לשתף והוא מקשיב לה ואומר לה
שלדעתו היא צודקת ועליה לעמוד על שלה. הוא גם אומר לה שהוא
בחיים לא היה עושה כזה דבר לחברה שלו. הם מסיימים את השיחה
כשסטודנטית 22 מחוזקת מעט ובתחושה שיש גברים טובים יותר מהחבר
שלה. הוא מרגיש בתחושה שהעביר לה ומרגיש טוב. פתאום מישהי ראתה
אותו כפי שהוא רוצה שיראו אותו. סטודנטית בת 22 העריכה אותו  

כבן זוג מהסוג שנשים עשויות לרצות לעצמן.
היא שבה מהבילוי עם החברה ונשקה לו. "מה עשית כל הערב?", "סתם,
ראיתי טלוויזיה."
הוא מציע לה נישואים. הוא קונה טבעת יפה ומזמין מקומות למסעדה
יוקרתית. כזאת שמתמחה בבשר יען. זאת אחת המסעדות שחנכו בתחילת
הקשר שלהם והוא מרגיש שיהיה נכון להחזיר אותה לשם בסיטואציה
הזו. היא מזמינה סטייק יען ברוטב תפוזים והוא מזכיר לה
שהקינוחים כאן מצוינים. היא אומרת שזה מושחת ושהיא חייבת
דיאטה, הוא אומר לה שהיא נראית מצוין. הוא מגיש לה את הטבעת
בקופסא קטנה ומהודרת ואומר לה שהוא רוצה לחיות אתה את חייו.
היא מתרגשת ומזילה דמעה. היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו והם
מתלבטים אם מוטב להתחתן בקיץ או בחורף.
היא מספרת לחברה שהוא הציעה לה להתחתן. "ומה אמרת?" שואלת
החברה. היא תמהה על השאלה כאילו לא ידעה שישנה יותר מאופציה
אחת לתשובה. ההכנות לחתונה מרובות וגוזלות זמן. ההתרגשות אצל
שניהם גדלה והם משוחחים עם חברים על צלמים ולהקות וגני
אירועים. הוא הולך אתה לכל הסידורים הדרושים ותמיד נותן לה
לבחור. כשצלם אחד מאחר לפגישה אתם הוא פוסל אותו בטענה שהוא לא
אחראי, והיא לא מתווכחת. היא חושבת שעשוי לקרות שמישהו מאחר
אבל זה לא חשוב לה מספיק כדי להתווכח עם בעלה לעתיד. הם בוחרים
צלם אחר ושניהם מרוצים.
החתונה עצמה יפה ונוצצת. היא לובשת שמלה לבנה והוא חליפה
מהודרת. ההורים, הדודים, החברים, כולם מתרגשים סביבם ומאחלים
מזל טוב. האוכל משובח, המוזיקה טובה והאורחים שמחים. דודה חווה
קצת נעלבה שלא שמרו לה מקום בשולחן הכבוד, אבל אמא הבטיחה
לשוחח אתה ואף אחד לא עשה מזה עניין.
ושום דבר לא השתנה. הבית הוא אותו בית, העבודה אותה עבודה,
האהבה אותה אהבה. לשניהם יש טבעות ואלבום תמונות. הם הולכים יד
ביד בקניון, היא מספרת על העבודה שלה, הוא מספר על כתבה שקרא
בעיתון. הם עוברים ליד חנות צעצועים וצוחקים משפע האפשרויות
הקיימות לילדים היום. "כשיהיה לנו ילד נקנה לו כזה", הוא מצביע
על דבר מה. היא אוהבת אותו פתאום יותר. בלילה במיטה, אחרי שעשו
אהבה היא מהרהרת בקול ברעיון ואולי זה הזמן להפסיק לקחת
גלולות. הוא אומר שעדיין לא, קודם נקנה לנו בית. היא מדברת על
משכנתא ושכונות מגורים. הוא אומר שעוד לא, קודם נתבסס כלכלית.
היא מונה תוכניות חיסכון ומשכורות ועזרה של ההורים. הוא אומר
לה לא ללחוץ. היא נעלבת ומסתובבת. ישנה עם הגב אליו. הוא נעלב
ולא מצליח להירדם. עובר לשבת בסלון, מול הטלוויזיה והמחשב. הוא
מחפש את סטודנטית 22, כדי להרגיש שוב טוב עם עצמו. היא לא
נמצאת. לנשואה מהצפון הוא מספר שאשתו לוחצת עליו להביא ילדים,
נשואה אומרת שאסור ללחוץ, שזה צריך לבוא מרצון ואהבה. הוא
מתמכר למילותיה עד השעות הקטנות של הלילה וחוזר למיטה מפויס
מעט. מתוך שינה היא מחבקת אותו. כשמתעוררים מחובקים קשה
לכעוס.
היא מקבלת קידום נוסף בעבודה, משרה מסודרת ששכרה בצידה. הוא
גאה בה מאוד. הם מתחילים לחפש דירה קטנה בשכונה נחמדה ובלי
לשים לב המשפט "זה מקום לגדל ילדים" חוזר שוב ושוב. בית חדש,
משכנתא אימתנית מונעת מהם לטייל בקניונים ולאכול במסעדות, הם
מבלים יותר בבית, יחד. זה נחמד. מתמכרים לתוכניות טלוויזיה
משותפות, מטגנים חביתה וסלט לארוחת ערב, שיחות ארוכות על מה
שהיה ומה שיהיה. ולפעמים, שתיקות. היא כבר לא רוצה לדבר על
עבודה, הוא יודע שמשעמם לה לשמוע על ספורט, ומחשבים, וכל מה
שמעניין אותו. הוא נרדם מול הטלוויזיה בסלון, היא שוקעת בספר.
עוד יום עובר.
ההיריון הוא טבעי, אין עוד סיבות לדחות את זה, והבדיקה
הויזואלית הראשונה בה נראית נקודה לבנה שוחה בתוכה מרגשת מאוד.
הוא מרגיש אחריות ובגרות. היא מרגישה בחילה. במשך תשעה חודשים
וקצת אסור לו לריב אתה. רק לאהוב ולשמח ולהקל עליה. הוא דואג
שתאכל ותשתה, מסדר לה כרית תחת הגב הדואב ומקבל בהבנה את מצבי
הרוח שלה. האישה שלו, הילד שלו, העולם שלו הולך להשתנות.
כשהיא צועקת הוא מחזיק לה את היד, כשהיא מבקשת את אמא שלה הוא
מקנא אך מבליג, ויוצא לחדר ההמתנה לקרוא לה. כשהרך הילוד מגיח,
כלום כבר לא חשוב. היא מותשת ודואבת. הוא נרגש. תינוק קטן
וורוד ומקומט מיילל אצלו בידיים, והוא מקשיב לעצות של כל מי
שיודע יותר שזה כולם. אמא שלה, אמא שלו, אחים, אחיות, דודים,
נשיקות, מתנות. זהו, ההתרגשות נגמרה. אנחנו משפחה.
היא מרגישה שונה. את האמביציות והפעלתנות מחליף רוך אינסופי
ורגשנות, לפחות לזמן מה. היא עומדת מול עריסת התינוק ומביטה בו
זמן ארוך כשהוא ישן. אומרת לעצמה זה שלי, אני אמא.
הוא מצפה בכיליון עיניים למשהו אחר. שיעברו לו הגזים, שיתרגל
לישון בלילות, שיהיה ערני יותר, חייכן יותר, שיכיר אותי, שיאהב
אותי, שילמד לומר אבא, שנוכל לשחק יחד. הכול קורה שלב אחר שלב.
ותמיד, מצפה לשלב הבא.
הוא מעריץ את היכולות שלה לטפל בתינוק. את הרוגע, המסירות, את
איך שהוא נרדם בזרועותיה.
היא אוהבת לראות אותו מחזיק בתינוק, מדבר אליו, אוהב אותו. אבא
ואמא.
העיניים כמעט ונעצמות והם מפהקים מעל הצלחת במסעדה. הפעוט אצל
סבא וסבתא והם מנסים להיות שוב בעל ואישה. הוא מסתכל על הטלפון
הסלולארי והיא על השעון. הוא צוחק על הסיטואציה והיא מצטרפת
אליו. מוותרים על הקינוח ונוסעים הביתה.
האהבה שלהם נעשתה אחרת. הם מכירים היטב זה את זו ועל חיי היום
יום משתלט שיממון מסוים. אין חדש תחת השמש. הם צופים בכתבה
פוליטית בחדשות, הוא מסוגל להביע את דעתה מילה במילה עוד לפני
שפצתה פה. הוא מביע דעה נגדית רק כדי שיהיה מעניין. בשני
משפטים רהוטים ומנוסחים היטב היא שוללת אותה ופולטת שתי
דוגמאות קולעות להוכיח את טענתה. הוא מעריץ את ידיעותיה ויכולת
הראיה הרחבה שלה, ובכל זאת חש בפעפוע של שנאה. הפעפוע מתחזק
כשהיא מבקשת ממנו לנקות את המטבח ולקפוץ לקנות טיטולים. הוא לא
מתלונן, הוא יודע שזה הבית שלהם, והילד שלהם והבקשה היא
לגיטימית. ובכל זאת, התחושה אינה נוחה עבורו. ברחוב עם אריזת
הטיטולים הוא נזכר בדירה שהייתה לו פעם לבד. זו שלא היו בה
חוקים וחלוקת תפקידים. רק הוא ומה שהוא רוצה לעשות באותו רגע.
הוא נזכר גם בג'ינג'ית שאהב פעם ולשבריר שנייה אוהב אותה שוב.
הוא לא זוכר שהייתה מעצבנת בדרכה שלה. הוא תוהה אם עשה את
הבחירה הנכונה. המחשבות שלו מבהילות אותו והוא נסוג. הוא אוהב
את ביתו ואשתו וילדו. הוא מבין שבחיים לא הכול מושלם. הוא מבין
את השחיקה. בדרך הביתה הוא קונה לה ורד וממהר לשוב כדי להגיד
לה שהוא אוהב אותה. כשהוא מגיע היא כבר ישנה. פעפוע נוסף של
שנאה.
השנים שעוברות טובעות שינויים בשניהם. בחלק מהנקודות הם נפגשים
- ההתפתחות האישית שלהם תואמת להפליא. בחלק אחר הם מתנגשים.
היא לא יכולה לקבל את מה שהשתנה בו - בעת מריבה היא נוזפת בו
שפעם היה אחר. כשהוא משיב לה במטבע לשון דומה היא מוכנה עם
תשובה: "אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים. תצטרך לקבל גם את
מה שהשתנה בי". גל של שנאה שוטף את שניהם ובעת פיוס משאיר
שרידים. איך אפשר לאהוב לכל החיים? ואיך אפשר להפסיק לאהוב?
והנכסים הרוחניים שקיבלו זה מזו, וכוחו של הרגל, ובעיקר האהבה.
אוי האהבה. הלוואי ולא הייתה עוד. והלוואי והייתה כמו פעם.
ולאן אנחנו הולכים.
אולי זה ימשיך כך לכל החיים. אהבה, שנאה, גבר, אישה. ויום אחד
הם יהיו באמת קשישים, עם עשרות שנים של זיכרונות. וכשאחד מהם
ילך והשני יישאר לבד, הוא ימחק מההיסטוריה הפרטית שלהם את כל
פעפועי השנאה שהיו שם, ויספר לילדים ולנכדים על האהבה הגדולה.
ואולי השנאה תתגבר ולאהבה לא יהיה עוד מקום. אולי תהיה כאן
פרידה עצובה, מס' ארגזים, הסדר רכוש, הסדרי ראיה לילדים. ואחרי
שהשנאה לא תמצא עוד כתובת, הבדידות תתחזק, והגעגועים ישתרשו
בשניהם. אולי הם יודו ואולי לא - אבל שניהם יזכרו המון ימים של
אהבה.