אני אוהב כובעי נשים.
אף פעם לא ניסיתי להכחיש את העובדה הזאת.
אני פשוט אוהב כובעים.
כובעי נשים, זאת אומרת.
במיוחד כובעי צמר.
כאלה עם פונפון, סרוגים בצמר לבן, ועליהם דוגמא פשוטה בגוונים
של ורוד בהיר ותכלת. לא משהו מקושקש.
אין דבר יותר מושך מאישה, בעלת שיער ארוך, מלא ומבריק, חבושה
בכובע צמר.
אני אוהב כובעי נשים.
אני מודה.

יש לי אוסף בארון של כובעי צמר שסחבתי מחברותי לשעבר. חלקם
רכים, חלקם יותר נוקשים ומגרדים, (חלקם בכלל מפליז), אך לכולם
יש דבר אחד משותף: כולם סקסיים בטירוף.
אני בוחר שניים, מוציא אותם מן הארון בתנועות איטיות ומלאות
אהבה, ומתיישב על רצפת חדרי הקרירה. אחד אחד, אני מקרב אותם
לאפי ומסניף את ריח השמפו הקלוש שנשאר בהם.

אני מלטף אחד מהם ברכות. הכובע הותיק ביותר באוסף. הוא כחול
דהוי, קצת מגרד אך בכל זאת נעים למגע ובעל ערך סנטימנטלי עצום
בשבילי. הוא היה שייך לענבר, חברתי הרצינית הראשונה. היינו אז
בכיתה ח', ואני התאהבתי בעיניים הכחולות המדהימות שלה במבט
ראשון. נהגתי לבהות בעיניה כשהיתה מדברת והיא היתה מתעצבנת כי
היא חשבה שאני סתם חולם בהקיץ. היא לא הבינה שהייתי מהופנט.

אני מניח את הכובע ומרים את השני. תחושת חמימות התפשטה בבטני
כשהזכרונות החלו להציף את ראשי. הכובע, ורוד בהיר, סרוג מצמר
עבה ורך, היה שייך למאיה.
מאיה המתוקה.
הכרנו בשנה שעברה, בכיתה י"א. היא היתה תלמידה חדשה בבית ספרי,
והתחברה איתי למרות היותי בלאקר מתבודד וחסר תקנה. היא היתה כל
כך יפה שזה כאב. אך לא זה מה שתפס את עיני בפעם הראשונה שבה
ראיתי אותה. הכובע שהיה חבוש לראשה הוא מה שמשך אותי אליה,
אותו הכובע שאני מחזיק בידי ממש עכשיו!
כמו שאמרתי, התחברנו, יצאנו כמה פעמים, שכבנו ומיד לאחר מכן
נפרדנו.
היה גרוע. וכן, מערכת יחסים מבוססת על סקס טוב. ושלנו, היה
גרוע.
אבל נשארנו ידידים, עד שהיא, וקשה לי לחשוב על הדרך הנוראית
שבה היא מעלה באמון שנתתי בה, סיפרה לכולם שאני אימפוטנט.
לכולנו יש בעיות קטנות, לא?
באותו יום ששמעתי על זה, מזג האויר היה נאה. השמש זרחה,
הציפורים צייצו, הכלבים סימנו עמודי חשמל. אך היתה אוירה מוזרה
באויר, שבישרה על הרעות שעמדו לבוא.
בבית הספר, שמעתי צחקוקים והתלחשויות בכל מקום שאליו פניתי.
נתקלתי במאיה, והיא התעלמה מברכתי לשלום, ברחה, והסתתרה מאחורי
קבוצת אנשים.
"מאיה! מה קורה איתך?" שאלתי, מבולבל.
"עזוב אותה חתיכת אימפוטנט!", גיא, הזיין-שכל-הכי-גדול-בעולם,
צעק לי, כשחיוך מרושע נסוך על פניו.
"למה סיפרת?! מה הקטע שלך?!"
הייתי כל כך המום ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי לקבור את
עצמי. בינתיים התאספו יותר אנשים וכולם עמדו במעגל סביבנו.
היא שתקה ונעצה בי מבט של "נפלט לי, בוא נשכח מזה ונעבור
הלאה".
אני לא טוב בלשלוט על הרגשות שלי, ומתי שאני מתעצבן אני נכנס
למחזוריות של זעם, איומים, ופוטנציאל לרצח. ומאיה עצבנה אותי.
פסעתי לעברה בצעדים גדולים, מנסה להתעלם מהאנשים סביבי, חטפתי
את כובע הצמר הצהוב מראשה, ודחסתי אותו לתוך פי.
לעסתי ולעסתי, ולאחר פרוצדורה של בערך שש דקות, הכל הפך לעיסה
גושית וצהובה שנדבקה לחיכי בגועל. ואז, כשלא יכלתי לשאת יותר
את המרקם המוזר בפי, התזתי את הכל על פרצופה ביריקה מושלמת.
כולם הביטו בשנינו בתדהמה. שררה שתיקה נוראית. חלק מהעיסה
הדביקה נשאר על פניה היפות, וחלק נזל למטה על שדיה הקטנים.
היא פרצה בצחוק, כנראה מתוך מבוכה. חייכתי גם אני, כי החזרתי
לה, אבל לא סלחתי לה. היא קפצה עלי, ושנינו עזבנו את המקום,
מחובקים.
הלכנו אלי. הבית היה ריק מאדם.
שכבנו, וגמרתי בפעם הראשונה בחיי.
אני לא יכול לתאר את התחושה במילים. זה היה נפלא.
אבל עדיין לא סלחתי לה.

היא ישנה, ושערה הזהוב נשפך כמו מים על הכר. נשקתי לה, וטעמתי
אותה.
היא היתה כל כך מתוקה.
פתאום הרגשתי דחף עצבני לבתר אותה לחתיכות, לטגן אותן, לאכול
אותן ולראות יצפאן.

כפי שאמרתי אני לא טוב בלשלוט על רגשות.

או דחפים.

היא היתה כל כך מתוקה.