"לך מכאן!"
"טוס לי מהעיניים!"
"יא אפס, חתיכת ילד חסר תועלת!"
הוא טס מחדר המדרגות, משאיר שובל של אבק שנדבק לקירות הקלופים.

הוא נשא את עיניו לשמיים, אך השמש סנוורה את עיניו. הוא הרכיב
את משקפי השמש השחורות שלו, בעודו נשבע שלשם - לבית הזה הוא לא
חוזר.
"שיקפצו לי" סינן מבין שפתיו, מדליק סיגריה.
הוא המשיך ללכת ברחוב, מדי פעם מסתובב לראות אם יש מישהו שעוקב
אחריו. הוא תהה מה הם מרגישים עכשיו. האם הם מצטערים? שמחים על
שעזב את הבית אחת ולתמיד?
"כנראה שאני לעולם לא אדע" הוא נאנח, נושף עשן של סיגריה
מסריח, ומשאיר טבעות עשן אחריו.
כבר עברו שבועיים, והוא תיכוניסט בן 17, חשב שכל העולם פרוס
לרגליו, ושהוא לא צריך אף אחד כדי להיות עצמאי, רזה, הצטמק
כולו, והביטחון שתקף אותו ביומיים הראשונים מאז בריחתו מהבית
עזב אותו, והוא נשאר ללא אוכל, כסף, ושום דבר כדי לשרוד. הוא
לא היה במצב טוב בכלל. התהלך ברחובות, התיישב מתחת לגשרים,
מעשן בשרשרת. אכן הרגל מגונה.  
מדי פעם התגנב לביתו הישן, מצפה לשמוע קולות בכי שלא פוסקים,
יללות, ייאוש, ואת אביו מתקשר למשטרה, ומעמיד את כל צוותי
החיפוש על הרגליים בכוונה למצוא את בנו יחידו שנעלם.
אך הייתה דממה. דממה מוחלטת. והוא ידע שהציפיות שלו עומדות
לצנוח. אך בתוך תוכו, אולי קיווה, אפילו התפלל, שאימו בוכה
בשקט.
לא פעם עלתה בו המחשבה להיכנס לבית ולקחת משם חפצים ששייכים
לו. הרי כל עולמו שם. מאז שהיה קטן. הטיסנים שנהג לבנות יחד עם
אביו בימי שבת, כל התמונות שהבטיח לאימו לזרקן. כל הזיכרונות
המשותפים, אלבומי התמונות, הפיקניקים של שבת בבוקר, הג'חנון
שאבא נהג להכין... ושוב דמעה ארורה זלגה במורד לחייו, והוא
במסווה מקנח את אפו ובעזרת שרוול חולצתו המרופטת ניגב את
הדמעות, נשבע שהדבר לא יחזור על עצמו לעולם. אך הוא חזר לאותו
מקום בלילות. שקט. דממה קורעת לב. הוא יכל לסבול כל דבר - חוץ
מהשקט הזה שרעם לו באוזניו כמו תופים. השקט הזה שקרע לו את עור
התוף. עבר חודש מאז, והוא כבר לא יכול לסבול את המצב.
הוא חוזר הביתה.
צעד, ועוד צעד, ועם כל דריכה הולמות ברקותיו השאלות: מה אומר
להם? איך? הם יקבלו אותי חזרה?
הנה הוא עומד, מול הדירה שנשבע שאליה לא יחזור לעולם. הנה הדלת
של השכנה שבילדותו נהג לצלצל בפעמון ולברוח, ואז לחטוף נזיפות
מהוריו. והנה לוח המודעות שכל כך הרבה פעמים נהג לתלוש ממנו
עלונים. גם אז חטף עונשים מהוריו. כל כך הרבה עונשים. הנה הדלת
של הדירה שלהם. ללחוץ על הפעמון? לא ללחוץ? ידו רועדת, מתרוממת
ונשמטת. לא יודע מה להחליט. ראשו להט. הוא קדח.
עוד צעד והוא נסוג, עד שלפתע אזר אומץ, וצלצל צלצול חלוש
בפעמון, עצם את עיניו וקיווה לטוב. ראה את עצמו ואת אביו
מכינים טיסנים כמו פעם, ראה את עצמו קם כל בוקר לריח הג'חנון,
לריח הקפה המר שאימו הכניסה לסל. הוא התעורר במהירות מהחלומות
כשאימו פתחה את הדלת.
אם מול בנה. מי ינצח?
"התגעגעתי" הוא אמר, מבויש, מחכה לפסק הדין, לעונש שתטיל עליו
אימו, ומיד אחר כך תחבק ותנשק אותו, ותלחש באוזנו דברי מתיקה,
כמו פעם, כשהיה ילד.
"לך מפה. אתה כבר לא שייך למשפחה" רעם המשפט באוזניו.
אביו הציץ מבעד לדלת, אך לא העיז להוציא ציוץ, לבל ירגיז את
אשתו, האמא של הבן שלו.
"מאז שיצאת מפתח הדלת, אתה כבר לא נושא את שם המשפחה שלנו.
מבחינתי אתה כבר לא הבן שלי" אמרה בקול יבש, וטרקה את הדלת
בחוזקה.
הוא אטם את אוזניו, אך הקולות המשיכו להדהד בראשו. החדר התחיל
להסתובב, והוא חש ברע.
הוא יצא לרחוב, אך האוויר היה מחניק מדי בשבילו. הרחוב לפתע
נראה לו מזוהם מדי. הוא הדליק עוד סיגריה.
"מה השעה?" שאל בשקט בחור שעבר בסביבה.
"השעה שאמא שלך תהיה בן אדם" התלוצץ הערס, ליצן.
"לא, זה היא כבר לעולם לא תהיה" הוא לחש.