אני חושבת שכשהייתי קטנה אולי היה לי שם. למרות שאני לא ממש
בטוחה, כי לא הגיוני שיום אחד פשוט ייעלם לי השם.
בכל מקרה, גדלתי בלי שם, וזה אחד הדברים הנוראים ביותר. הייתי
מעדיפה לגדול בלי שן קדמית או בלי אצבע ברגל, אבל מכל הדברים
שיכלו לא להיות לי, נבחר דווקא השם.
ואף אחד לא יודע כמה נורא זה לגדול בלי שם, אנשים מודים כל
הזמן על כך שיש להם בית חם, ואוכל על השולחן, ואנשים שאוהבים
אותם, אף אחד לא הודה עדיין על כך שיש לו שם.
ובאמת שיש על מה להודות, על אותו השם, שנראה כמובן מאליו, אין
דרך לדעת כמה השם הוא באמת דבר משמעותי, עד שחיים חיים נטולי
שם.
הזכרון הראשון שלי בערך הוא מגן חובה. כמובן שלא הייתי ילדה
רגילה. אני זוכרת איך ביום הראשון של הגן כל הילדים קיבלו
מגירה עם מדבקה ועליה באותיות יפות היה רשום שמם. על המגירה
שלי, הייתה סתם מדבקה לבנה וריקה. כל הילדים רצו לצחוק עליי
אבל הם לא ידעו איך, כי לא היה לי שם, וזה די קשה לצחוק על
מישהו שאין לו שם, במיוחד על העובדה שאין לו שם. וכך זה התחיל,
ההתעלמות הנצחית שרק התחילה, מאותה ילדה שאין לה שם. את
הציורים שלי אף פעם לא תלו, כי לילדים שלא יודעים איך לרשום את
השם שלהם לא היו תולים את הציור. הגננות לא חשבו על חוק לילדה
שאין לה שם ללמוד. לא היו לי חברים, כי זה לא קל להיות חבר של
מישהי שאין לה שם, אי אפשר לקרוא לה, או להתקשר אליה כי לא
יודעים את מי לבקש.
בכיתה א' הייתה לי החברה הראשונה. קראו לה שמשונית, והיא הייתה
חברה שלי רק בגלל שהיה לה שם מכוער, והיא חשבה שזה כמעט כמו
שלא יהיה לך שם. אבל אמרתי לה שתהיה שמחה במה שיש לה, והלוואי
שהיו קוראים לי בכל שם, אפילו שמשונית. רבנו על זה הרבה, אבל
בכל זאת נשארנו חברות כי לא נשאר לנו אף אחד אחר.
חוץ משמשונית אף אחד לא הסכים לדבר איתי, וגם איתה לא דיברו
הרבה. בכיתה ג' הצטרפה ילדה חדשה לכיתה וקראו לה רננה. היא
חשבה שהשם שלה ממש מכוער, וככה התחברה אלינו. אני לא אהבתי את
רננה, בעיקר בגלל שהיא גנבה לי קצת את שמשונית, אבל אחרי שנה
היא שוב עברה דירה, ושוב נשארנו רק אני ושמשונית.
אבל שמשונית לא באמת הבינה אותי. היא חשבה שהיא סובלת כי יש לה
שם מכוער, ואי אפשר לקצר אותו לשם של בת, רק לשמשון או שמש.
הסבל שלה לא התקרב אפילו לשלי. אפילו בכיתה, כשהמורה שאלה שאלה
וכולם הצביעו, היא אף פעם לא בחרה אותי, כי לא היה לה איך. פעם
אחת היא שאלה שאלה ורק אני הצבעתי, למרות שלא ידעתי את התשובה,
אבל ידעתי שבכל מקרה לא יבחרו אותי. ואז היא אמרה "כן" כי אף
אחד אחר לא הצביע וזה היה ברור שהיא מתכוונת אליי, ולא ידעתי
מה לעשות, כי לא ידעתי את התשובה, אז עשיתי כאילו לא הבנתי
שהיא מדברת אליי, והיא התייאשה ועברה הלאה. גם שמשונית אף פעם
לא הצביעה, לא בגלל שהיא התביישה או משהו כזה, היא פשוט הייתה
טפשה מדי לדעת את התשובות תמיד.
בחטיבה החסרון הענק שלי הפך במקצת לעזר. בכל שיעור משעמם יכלתי
להבריז, כי לא היה שם להקריא בשבילי בקריאת שמות. אני ושמשונית
היינו מבריזות הרבה לקניון או לפעמים סתם יושבות בפארק על הדשא
ובוכות על כמה שהגורל היה אכזר אלינו.
אמנם בשלב יותר מאוחר נפרדו דרכינו, שלי ושל שמשונית. כשבנים
ובנות התחילו לגלות עניין אחד בשניה, שמשונית מצאה את מקומה.
שתינו נראינו בסדר גמור, שמשונית הייתה אפילו טיפה יותר
מכוערת, אבל אתי לא יכלו להתחיל. זה די קשה לבקש את המספר של
מישהי שאין לה שם. ולשמשונית היה שם. והיא התחילה לצאת עם
בנים. היא לא הרשתה לעצמה להיות בררנית ולכן הפכה להיות די
נותנת. היא הרגישה טוב עם זה כי ככה הרבה בנים רצו להתקרב אליה
וכולם ידעו את השם שלה, והיא הפכה להיות די מפורסמת, אחרת לא
היו רושמים את השם שלה ומספר הטלפון שלה על דלתות השירותים של
בית הספר והקניון.
ואני המשכתי לי לבדי. לתיכון לא יכלתי ללכת, כי לא יכולתי למלא
את טופסי ההרשמה. יום אחד הציע מישהו ברגע של נחמדות להמציא לי
שם. אבל אחרי שעה ארוכה לא מצאנו שם שיתאים לי, והוא התייאש.
המשכתי לנסות, ואהבתי את הרעיון. לא הרשיתי לעצמי להיות בררנית
ומצאתי שמות שאהבתי וניסיתי אותם. אבל אף שם לא תפס, החלפתי
אותם בקצב ואנשים לא ידעו איך לקרוא לי והעדיפו לחזור למצב
הקודם, שלא צריך לקרוא לי בכלל.
שם זה דבר חשוב, זה הזהות של בנאדם. אם אין לך שם, אין לך
כלום, זה נקודת התחלה של החיים.
ומצד שני, יכול להיות שבאמת היה לי שם כשהייתי קטנה.