השמש יוקדת, מניצה את הפרחים,
אלי היא לא חודרת, אצלי הכל במבוכים,
אצלי הדברים הם הפוכים.

בפנים הכל מעורער, אך המילים יוצאות בבטחון והן נחרצות,
שמא את נפשי אוכל לתעתע, עם קצת שפה גבוהה ומליצות.
אם לא אני, אולי הזולת יחשיבני לחכם בעל מעלות,
ולא כל ערב אשקע בשממון, ואהיה שיכור כלוט.

במקום לקרב את האחר, את בטחונו אני מבטל,
אם אני סובל, אז ללא מצפון, את אמרותיו אני קוטל.
מסריח ממרירות, את פרצופי אני מסתיר,
ומרוב בהלה, עוד קללה אני מפטיר.

אבוי, כעת צצים המצפון והחרטה,
והשמש המבעיתה עדיין עלי מביטה.
עוד מעט את פרצופי היא תחשוף,
ישימו אותי ללעג, עלי ימיטו סוף.

אך לאו, במקום כידונים נשלפים צחוקים מתגלגלים,
אלי הם שולחים מכתב: "לא הכל היה לשווא,
עורך ניצל, כבר בא הסתיו".
אח, הגאווה שוב ממלאת את נשמת אפי בזחיחות,
אז מה אם עוד נפש חלשה נפגעה, בגלל הרגל נחות!

עם כלות האור, בשינתי, בחלומי,
חרטה ומצפון נוקפים אותי:
"אל תשכח, כלום לא נמחק מעליך,
יבוא עוד האביב שיחשוף את פשעיך".