הם נפגשו. אחרי כל הזמן שעבר, זה נראה כמעט בלתי אפשרי. היא
רצה וקפצה עליו כמו תמיד בחיבוק הילדותי שלה שהוא כל כך אהב,
הוא עמד שם והחזיק, אולי קצת חזק. מה שהיה אז - פשוט לא רצה
שרגליה יגעו שוב בקרקע, כל כך התגעגע למגע שלה. אי שם באוויר,
גם היא החזיקה מעבר לחיבוק הרגיל, היא הרגישה גבוהה כמו
שהרגישה כשהייתה איתו. בשקט של החיבוק שניהם מצאו מפלט ממה
שתכף יגיע, כשהם ינתקו את המגע השקט. יצטרכו לדבר או לשתוק.
ואין מילים מתאימות. לא לגעגוע, לא למה שעבר בכל הזמן הזה, לא
מילים שימשיכו את השיחה שנותקה אז. אין מילים ואין בגדים למה
שכל אחד הרגיש, כל כך הרבה זמן לא נגעו אחד בשני בחיבוק הזה,
שפשוט חבל על מה שיבוא כשהכורח יפריד בינהם, לעזאזל, רק המחשבה
על כך כבר הורסת מהרגע. השקט המביך ילווה בכאב בלתי ניתן
לתיאור.

לאט לאט, זה כבר איבד את כל השאר ונהיה סתם חיבוק, מעין  סוג
כזה של הדחקה, חיבוק מתוח. הוא עזב. היא נתלתה מהצוואר שלו ואז
נחתה בעדינות. הוא הסתובב, הגיע הזמן לחילופי דברים. היה שם
ספר, בובה, דיסק ומכתב. טוב, המכתב לא היה כשנפרדו, אבל נוצר
עם הזמן. אחד אחרי השני נשלפו הדברים מהתיקים, הוחלפו. רק
המכתב נשאר אצלו בתיק. הוא תהה האם להוציא אותו או לא. הכניס
את הספר שלו, ואת הדיסק. המכתב נשאר בפנים. הם התיישבו, הגיע
הרגע להחלפת דברים. הוא שם את התיק, בעודו פתוח על ברכיו,
השגיח על המכתב בזווית העין, שלא יקפוץ לידה בטעות ויגלה לה
הכל. היא התיישבה והביטה לו בעיניים. אותם עיניים שטבעה בהם
בעבר רק שעכשיו בדידות ועייפות הותירו ריקנות מפחידה בהם
וציירו קווים כהים מתחת. הפעם היה משהו במבט שלה, הפעם היא
ניסתה להראות לו משהו. את כל המילים שהיא רוצה באמת לומר לו.
לא שיחת החולין אלא האמת שאי אפשר להגיד ככה סתם, אז היא תקעה
בו מבט וניסתה לומר לו בלי מילים. לומר לו הכל.

כך זה נמשך שעה, הם דיברו על דא ועל הא, צחקו קצת, כאילו הכירו
זה את זו מזמן. היא לא הורידה את המבט שלה מהעיניים שלו. הוא
לא רצה לפגוש את המבט שלה. בכל פעם שהביט בה ראה את העיינים
מלאות האהבה שהיו לה אז, שהוא כל כך איכזב. שנייה אחת ועינייה
החומות הדליקו את כל המדורות שהעלו עשן מאז שזרקה אותו. רק
הביט במכתב, כל כך רצה לתת לה אותו, שהיא תדע. תדע הכל.
"הלוואי שיהיה לילה" היא חשבה לעצמה,"שנהיה כאן, כמו אז, נשכב
על הדשא ונדבר, הוא יגיד משהו על העבודה, ואני אשכב על הגב,
אעצום עיניים ואתן לקול שלי לזרום, לספר לו עליו, עליי על למה
כל כך רציתי לראות אותו". "הלוואי והיא תיקח ממני את התיק. ככה
סתם", הוא חשב לעצמו,"ותראה במקרה את המכתב. היא הרי יודעת
שאין אצלי מעטפות סתם בתיק. ובטח שלא חתומות".

הזמן עבר. הזמן טס, ככה זה היה וככה זה נשאר כשהם יחד, רק
שבמקום הנאה, עכשיו היה כאב מאחורי המילים שלהם, היא רצתה
שיהיה לילה ושהוא יהיה רק שלה, הוא רצה שהיא תיקח ממנו את
המכתב, שתקרא ובלי מילים הוא יהיה רק שלה. המכתב התמים נראה
עכשיו כל כך כבד,  עד שלבטח לא יוכל להרים את התיק בעודו
בפנים. הוא יכול כמובן לזרוק לה אותו ולברוח, הוא כבר עשה את
זה פעם כשהיה קטן. זה לא ממש הועיל אז ובטח שלא עכשיו. היא
כמובן יכלה להתקשר אליו עוד שעה ולהגיד לו הכל. היא יודעת שהוא
נוסע לצפון, הוא לא יוכל לעשות דבר פרט ללשמוע אותה. ואז תנתק.
ותסגור את הפלאפון. כמובן שזה היה ילדותי להחריד ולא מביא שום
תועלת. אולי אם היא תצליח ללכוד את המבט שלו...

הוא קם. פתאום, הזיז את שרוול החולצה מעט, להביט בשעון, כמה
פסים אדומים, שהתגלו לרגע ובתנועה כמעט טבעית הוסתרו מיד חזרה,
גרמו ללב שלה לפרפר לרגע, אבל בהחלט יכול להיות שהיא לא ראתה
היטב. הוא אמר משהו על זה שהוא חייב לנסוע ושנהיה מאוחר.
למעשה, הוא גילה כשהביט בשעון שהאוטובוס רק עוד 25 דקות. והיה
נדמה לו שהיא ראתה את הצלקות. למרות שהן יותר בפנים. כל כך כאב
לו לראות אותה מולו במקום להרגיש אותה בתוכו ולהביט בה מלמעלה
כמו שתמיד היה, שהעדיף להיות תקוע לבד בתחנת האוטובוס מאשר
מולה. היא ידעה שהאוטובוס כרגע עבר. אבל כאב לה לראות שהוא
מתחמק מהמבט שלה, שהוא מתחמק מלגעת בה, רק להיות לידו ולהיזכר
באז כאב לה. עדיף שילך ובכלל...

הוא לא הבין כלום, בטח יש לו מישהי אחרת עכשיו, והיא סתם מציקה
לו. כל כך שמח לזרוק לה את הבובה והדיסק, כאילו העיקו עליו ולא
הזכירו לו את הימים שבהם הם נשארו אצלו. אז היא קמה גם, נתנה
לו חיבוק, די כואב, מגיע לו. היא זרקה אותו אחת והייתה עושה את
זה שוב. והלכה מהר לכיוון השני. בדרך התבלבלה שלוש פעמים,
נכנסה בשני בני אדם, הפילה חמש פעמים את הבובה שעדיין החזיקה
ביד, בכל פעם שנפלה, היא שמה לב מחדש לזה שהיא בכלל החזיקה
אותה. אילו היא הייתה אומרת לו הכל, אולי זה היה בסדר עכשיו,
על מי היא עובדת בכלל? אי שם בדרך, נזכרה באחת הפעמים שהם עשו
את הדרך הזו יחד והתחילה לבכות.

הוא צעד לתחנת האוטובוס. אבל היא הזכירה לו יותר מדי, כל
הפעמים שהיא חיכתה איתו, כל הפעמים שעבר מכאן, חצא את הכביש
וידע שהיא בצד השני. אז התחיל ללכת לכיוון התחנה הבאה. אבל הם
עשו את הדרך כמה פעמים. בין השאר במסע ההזוי הזה שלהם אז. הוא
לא יכול להמשיך ללכת, המכתב בתיק נראה לו כל כך מיותר עכשיו,
מילים שרופות שיצהיבו או ישפרו במועד זה או אחר, הוא היה צריך
לתת לה אותו. למרות שרוב הסיכויים שהיא יוצאת עם מישהו אחר
עכשיו. פשוט כי זה תמיד עושה טוב ללב לדעת שאוהבים אותך כל כך.
הוא הסתובב וחזר לספיר, קיווה שהיא תהיה שם, עם החברים שלה מול
הספרייה, איפה שתמיד הייתה, איפה שהם היו ביום הראשן שהוא נסע
אליה, אבל מרחוק ראה שם אנשים וידע שהוא לא מסוגל להתקרב, רק
קפא במקום והביט לכיוונם עד שראה שמגיע אוטובוס. הוא עלה מהר
נתן את השטר שהיה לו בארנק, שם את העודף והתיישב באחד המקומות
הרחוקים. אחרי חצי שעה גילה שהוא בשטחים, הוא עלה על אוטובוס
לא נכון. נפלא. פשוט נפלא.

עכשיו, זו סגירת מעגל
בדרך מאוד מעוותת
03.03.05
אוהב, מיאר