כאשר אינך עמי,
בקרבת ביתי,
במעמקי נשמתי,
(ואינני אומרת "לבי",
כי הרי נשמתי היא
באמת מהותי,
ושם שוכנת אהבתי
ומכינה את לבי
לתת לך, אהובי,
את גופי העורג
עד כדי כאב.)
מעט כעס חבוי
בגופי שאינו מרגיש
את מגע גופך,
את דופק לבך,
את ידך העדינה
המלטפת בשיערי
עם תחושה
מלאת עוצמה,
אפילו בשתיקה, בדממה.
אחרי הזעקה
שבה אני כלביאה,
ואתה כאריה -
טורפים
את דמנו, בשרנו.
ברגעים שכאלה
אני מרגישה
שאכן האהבה שוכנת
ואתה נוטע בי תקווה
שאינך פנטזיה
ולא הזיה,
וכך מלמדני
לתת בך אמון,
לתת את כולי
וגם את לבי...
אז אל תהיה רחוק;
תן חיבוק אמיתי
ואז אני מאוהבת
ולבי מחולל ואינו חדל.
24/12/02 |
