תגיד מה שתגיד זה כבר לא כואב.
תגיד כשתגדלי תביני,
תגיד הזמן יעזור,
תגיד את עוד תתבגרי,
תגיד הכל, זה כבר לא כואב.

פעם הייתי כועסת כשהיית קורא לי ילדה קטנה... כעס של ילדה
קטנה.
היום אתה כבר לא קורא לי ככה, היום אתה בכלל לא קורא לי.
אני לא מאמינה שזה קורה לי.
איפשהו בדרך ההיא, זאת שכולם מדברים עליה, התבגרות אני חושבת,
אז בדרך הזאת איבדתי אותך?

יש בי זעם שממלא אותי על החברה שאני גדלה בה.
על חברה ששואלת כמענה לאמרה יש לי חברה, איך קוראים לה? ובת
כמה היא?
שתי השאלות האלו שאנחנו בעצמנו (גם אני) שואלים כשאנחנו שומעים
מישהו אומר שיש לו חבר/ה, התשובות שלהן מספקות אותנו?
אנחנו מבינים את הבן אדם לפי שנת הלידה שלו והשם שבחרו לו
ההורים שלו?
ככה אתה לומד על אישיות של בן אדם? אפילו לא מתקרב...
למה שלא נגיב ככה:
"יש לי חברה"
"באמת? מזל טוב גבר..."
"אז מה... מה היא הכי אוהבת לעשות? מה היא רוצה להיות כשהיא
תהיה גדולה?"
נשמע קצת מוזר ולא הגיוני? אני חושבת שהתשובות לשאלות האלו
מספרות על הבן אדם הרבה יותר מתאריך הלידה שלו (עם כל הכבוד
לאסטרולוגיה) והשם שלו.

קוראים לי סמדר ונולדתי בשנת 1989, אני הכי אוהבת לטייל והייתי
רוצה להיות ראש ממשלה.