"אבא, יש לי משהו חשוב לספר לך", אמרתי לאבי שישב על ה-LAZYBOY
השחור שלו הממוקם בדיוק מול הטלוויזיה המצו'קמקת שלנו. הוא צפה
בתוכנית ריאלטי חדשה על בחורי ישיבה, נדמה לי כפר הראה.
"תראה את הדתיים האלה", הוא נופף בידו הפנויה לעבר הטלוויזיה.
בידו השניה הוא החזיק שקית מעוכה של תפוצ'יפס. "כל היום עסוקים
בעצמם ובימניות שלהם!". הוא הביט בי וגיחך מעט, אך אני הרצנתי
את פני. שנאתי כשהוא היה נכנס לקטעים של הכללות. "והיא", הוא
המשיך בשלו, "איך הילדה הזאת יודעת שאלוהים רוצה שהיא והחבר
שלה יפגשו רק פעם בחודש?!"
"אבא", חזרתי ואמרתי לו, "יש לי משהו..."
"דבר כבר!", הוא קטע אותי באכזריות.
"אני...כנראה ש...אממ"
"תפסיק לגמגם כמו בחורה ודבר!". הוא המשיך לבהות במסך כמהופנט,
ולא העיף לעברי אף מבט אחד כשיצאתי מהחדר.
אמי הכינה שניצלים במטבח, ובטני קרקרה כמבקשת לטעום מהם, אך
ההתרגשות שמחצה את איברי הפנימיים הודיעה לי ברוגע שאני לא
אהיה מסוגל לאכול כלום כל עוד היא נמצאת בתוכי.
"הי אמא", אמרתי לאמי באדישות האופיינית לי.
"שלום חיימ'קה, רוצה שניצל?", זרועותיה השמנמנות נכרכו סביב
צווארי בחיבוק דב, והיא הדביקה על לחיי סימני אודם.
"לא, אני לא רעב, אבל אמא, יש לי משהו לספר לך", נחלצתי
מזרועותיה בקושי רב. היא תקעה בי עיניים רצחניות.
"תאכל! אתה לא אוהב את השניצלים שלי?! ידעתי!"
"אמא, זה לא זה, אני פשוט...", גמגמתי בהכנעה מוחלטת.
"אני עובדת, מנקה, מבשלת! ומה אתה עושה?! מסתובב בתחתונים כל
היום ומתחבר עם פרחחים כמו החבר הזה שלך, ניר!"
פולניה מטומטמת, חשבתי לעצמי, ובחוץ התנוסס על פני מבט קר.
יצאתי מן המטבח.
עברתי ליד חדרו של אחי הקטן, בן ה-16, והחלטתי (לנסות) לספר
לו. פתחתי את הדלת הסגורה, תוך התעלמות מהשלט אזהרה התלוי
עליה, ודפקתי עליה מספר פעמים.
"אני שונא כשאתה עושה את זה", אחי רטן בזעם.
"מה?", שאלתי בתמימות.
"מה הטעם לדפוק אם כבר פתחת את הדלת?!"
"יש לך נקודה", חייכתי אליו, אך הוא לא החזיר לי חיוך. הוא רק
ישב שם, מול מסך המחשב, כמו גרסה צעירה של אבא שלי.
"יש לי משהו לספר לך", אמרתי, בפעם השלישית באותו יום.
"מהר", הוא מלמל.
"מה אמרת?", לא הבנתי את דבריו.
"דבר מהר! אין לי את כל הזמן בעולם בשבילך, חיים! מה אתה רוצה
ממני?!".
"עזוב", אמרתי בקול חנוק, מנסה להאבק בדמעותי שאיימו לפרוץ.
הלכתי לחדרי וקברתי את ראשי בכרית. הרגשתי איך הכרית נרטבת,
איך כתפיי רועדות, איך כל שריר ושריר בגופי סחוט ממאמץ, ואיך
דמעה אחר דמעה, חוסר האונים שלי מתגבר.
הפלאפון שלי צלצל לפתע, זה היה ניר.
"חיים..." שמעתי את קולו מהעבר השני של הקו, חושש מעט.
"מה?", עניתי, ולא הסתרתי את העובדה שכואב לי. שרע לי.
"אתה בסדר?" ניר היה דאגן מטבעו, אך בצורה טובה.
"לא כל כך", הרגשתי שעוד רגע אני מתחיל שוב לבכות כמו ילד
קטן.
"איך הם הגיבו?"
כל כך הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש, אך כל מה שהצלחתי להגיד
היה, "זה באמת משנה?".
שתיקה שררה לרגע ואז ניר צחק ושר לי בקול המעודד והמלא ביטחון
עצמי שלו "יש לנו אהבה והיא תנצח".
חייכתי לעצמי וניר אמר שהוא יכול לשמוע אותי מחייך את החיוך
היפה שלי. כל כך הערכתי אותו.
הוא חיכה במשך שנה עד שאני אהיה מוכן לספר עלינו לכולם.
ועכשיו כולם יהיו חייבים להקשיב לי, אפילו אם הם לא ירצו.