את יודעת מה אני הכי אוהב אצלך? את היכולת המדהימה שלך להתלהב
מדברים פעוטים. לראות אותך שמחה באמת מדברים שאצל רוב האנשים
מעוררים רק חיוך קל. כשחזרת בשלישי בערב, רטובה ורועדת, כי שוב
שכחת את המטריה בעבודה (נדמה לי שאת עושה את זה בכוונה... הלא
כן?) נכנסת למקלחת החמה (כן, הדלקתי לך את הדוד. תמיד הייתי
רגיש לצרכים שלך) ויצאת עם ניחוח שאי אפשר לעמוד בפניו, לבשת
את הטרנינג החורפי שלך נתת בי את המבט שלך, שלא מאפשר לי
להוריד ממך לרגע את העיניים, לקחת נשימה עמוקה, חייכת חיוך
ממיס... והתחלת לדבר בכזה שטף, שאפילו מגיש רדיו ותיק לא היה
מצליח לעצור (טוב, אולי רק אם היו צריכים לשדר את החדשות...)
יום שלישי, היום שאת יוצאת מוקדם מהעבודה (אחרי שעבדת תשע
שעות..) כשיצאת התחיל לטפטף. לשמש זה לא כל כך הפריע והיא
נשארה איתנה במרכז השמים. אני רואה אותך מתרוצצת בחוץ מביטה
לכל הכיוונים, מחפשת את הקשת, שאת כל כך אוהבת. לא מבינה איך
את לא רואה אותה, הרי ברור שהיא צריכה להיות שם, איפשהו. את
נכנסת לאוטו ונוסעת. לאט בהתחלה, ממשיכה להביט בשמים. אחר-כך,
כשאת כבר בכביש המהיר, מגניבה מבט, כשאפשר. אני נזכר בך מספרת
ולא יכול שלא לחייך. איך פתאום, פשוט ראית את הקשת הכי מדהימה
שראית בחיים. לא חלקי קשת, אלא קשת שלמה, מושלמת. כזו שרק
לעיתים נדירות יוצא לראות. אפשר היה לגעת בתחושת האושר העילאי
שאפפה אותך.
אמרת, שרק כשיש מאבק אמיתי בין הקיץ לחורף, כשהשמש עוד לא ממש
מוכנה להודות שהגיע זמנה להעלם, יוצאת הקשת במלוא הדרה.
ולמרות, שראית אותה רק להרף עין, לא הפסקת לדבר עליה כמה שעות
טובות. ולא הפסקת לחייך והדבקת את כולם בחיוך שלך. ובדיוק על
זה אני מדבר. על הדברים הקטנים, שעושים לך כל כך טוב, שאפשר רק
לקנא.
ונזכרתי בחתול המדבר. זה שעברת לידו בגינה הציבורית, בדרך
לסופר. אני חייב לומר, שלמרות שאני טיפוס מאד הגיוני בדרך-כלל,
כמעט שכנעת אותי. לא שהוא באמת דיבר, אבל שהוא רצה. מה שבטוח,
חזרת הביתה משועשעת מאד. וגם כשגילית, ששוב שכחת לקנות
פטרוזיליה למרק בטטות המדהים שלך ושתכף תהיי שוב למטה, בגשם
ובקור, בדרך חזרה לסופר העמוס של יום שישי בצהריים. גם אז, לא
הפסקת לצחוק כשנזכרת בחתול, שממש רצה להגיד לך משהו, כשעברת
לידו בגינה הציבורית.
והרקפות. אלה שגידלת בקנאות והשקת במרץ, למרות שכולם מסביב
אמרו, שהרבה יותר פשוט לקנות רקפות חדשות כל שנה. ואת חייכת
ואמרת לכל מי שהיה בסביבה, שהן עוד יפרחו. ובסוף באמת צחקת על
כולם, כשכבר התחילו ימי השרב של חודש מאי, והרקפות שלך סירבו
למות.
ולראות אותך קוראת ספר ממש טוב, מרותקת לחלוטין. מחייכת,
לפעמים אפילו צוחקת בקול, מתענגת מכל רעיון מקורי, לא מפספסת
אף מילה וקוראת הרבה מעבר למילים הכתובות. או לפגוש אותך
ביציאה מהסינמטק, מסרט שהצליח לגעת בך. את יכולה להיות נסערת,
נרגשת, דומעת. לפעמים ממש בוכה. מהמבט המהורהר, אפשר להבין שאת
במקום אחר לחלוטין. את יכולה לצאת מסרט ולשכוח מכל התוכניות
שלך. כמו ביום ההוא, שקבענו ללכת לאכול סושי בערב ואת יצאת
מסרט, נסערת לחלוטין וכל מה שהיית צריכה זה לנסוע קצת. אז ירדת
לאיילון ונכנסת הביתה אחרי שעתיים, כל כך רגועה, שאפילו הכעס
שאגרתי בתוכי, פשוט התפוגג. תמיד אמרת, שסרט טוב וארוחה טובה
יכולים להפוך כל שבת לעונג צרוף. אני מדבר על אוכל וכבר עולים
ניחוחות הבישול שלך. והאפייה. את נכנסת לחנות של כלי בית
ושוכחת מיד מאיפה יוצאים. את מסוגלת לבלות שם שעות ולחזור
הביתה עם החלטה נחרצת לגבי שינוי כיוון מקצועי. והחלומות שלך.
שלא בטוח שתצליחי להגשים את כולם, אבל האושר האמיתי, לטענתך,
טמון בחלום, לאו דווקא בהגשמה. הדמיון המפותח שלך, הספרים
והסרטים גורמים לך להרגיש לא פעם שאת דמות בסרט. ואת משחקת את
המשחק שלך באופן מושלם. את מעשירה את חייך בחלומות ומתבלת אותם
בשמחת החיים האמיתית שלך.
ואני מסתכל לא הרבה אחורה, נהנה לראות אותך עומדת על שלך.
נאבקת, משכנעת, מתווכחת. כשאת מאמינה במשהו, גם אם העולם יתהפך
לא יצליחו להזיז אותך משם.
אני נזכר בעקשנות שלך, לא לדעת יותר מדי פרטים על הסרט שאנחנו
הולכים לראות. תמיד האמנת שמידת ההנאה מהסרט עומדת ביחס הפוך
למידע המוקדם שיש לך עליו. כל כך אהבת הפתעות תמיד, לדעת דברים
בזמן אמת, לחוות אותם במהלך ההתרחשות. בסרט, לא במציאות. למרות
שאצלך, לפעמים, ההבחנה בין המציאות למתרחש על המסך טושטשה כמעט
לגמרי. וברגע ששמת לב, שבחיים הכל צפוי ומתוכנן. שאת תמיד
צריכה להיות בשליטה ולדעת מראש מה יהיה הצעד הבא, נבהלת. הבנת
שיש בך את יצר ההרפתקנות והוא חבוי עמוק בתוכך. והחלטת שנמאס
לך לתכנן ונמאס לך לחשוב קדימה ורחוק כל-כך כל הזמן.
ואמרת לי שאת עוזבת אותי ונוסעת לניו-זילנד.