יום שחור, וטעם אדמה חלודה בפיהם. בחדר אפלולי הצטופפו, חמורי
סבר, איתנים, אימתניים, מצולקי גוף, וחבולי נפש.
איבדו חבר. פרידה מתמצית שלושים שנות אחווה. מולם מקצת חפציו
האישיים...
בשנות התמימות תהילת תחילתם, ואחריתן, לחימה בלי פשרות, בממסד
מושחת, מערכת משפטית כושלת, ממשל מתפורר, קורס. אושר, בריאות,
צדק, ובטחון לעשירים בלבד. לא נשבעו אמונים,  הצהירו, הבטיחו,
לא פרסמו אמנה. החליטו וביצעו, קיימו, נלחמו. עד הסוף. המטרה
מקדשת את הלוחמים. שינו זווית משיק גרף קיום, איכות, ורמת
החיים. השיפור היה הדרגתי, איטי ומתמיד. ששה חברים בלבד בתא.
לא יודעים מי איש הקשר. לעשות יותר לדעת פחות, ואין מה לספר...

פעולה אחת מאורגנת היטב, ושנה בתרדמת חורף. שמם הלך לפניהם.
הילך אימים.
בעיני מכרים, שכנים, קולגות, נותרו כשהיו: אפורים, פשוטים,
מעבר לכל חשד.  
המנהיג פיזר לתוך כתם האור, במרכז השולחן, תכולת שקית הנייר
החומה. אחד-אחד. ביד מהססת: ספר שירים, קצה עיפרון-כימי#,
קופסת גפרורים, חפיסת סיגריות KING SIZE, מטבעות, שטרות כסף,
חסרי ערך...
-לא ייאמן, נטל את השטר בן הדולר האחד, המרופט, הרים אותו מול
המנורה, הכתובת: IN GOD WE TRUST, נמחקה כליל, בעיפרון
הכימי.
-לא יאמן, חזר אחריו המצולק...
-הוא לא עישן, האיר הספקן...
-הכריח את כולם לכבות, התייפחה הקשוחה, והציתה סיגריה.
-יש בזה מסר, החליט המנהיג, ארבע זוגות עיניים וחצי עקבו אחר
תנועותיו. פתח את קופסת הקרטון הקטנה: חמש סיגריות, מעושנות
חלקית, סודרו בדמות כף יד, האמצעית מקופלת. פרקו את מתח הכאב
בצחוק עצבני, היסטרי.
-חוש הומור, עד הרגע האחרון!
-אצבע משולשת, למי? הוציא את הסיגריות, פרש את הקרטון ואת נייר
הכסף...
-כתוב כאן משהו, קשה לקרוא, קפצה הקשוחה, חדת העין...
-חברים, אמר המנהיג, והרכיב משקפיים, חובתנו להתייחס לדברים
בחרדת קודש. זאת צוואתו של חבר למאבק. מיותר לציין ששום מידע
לא יצא מן החדר הזה!
-נו... דחק הספקן. התחיל לקרוא  לאט, מדגיש מילים והפסקות לא
מתוכננות. התקשה לפענח את כתובת העיפרון המטושטשת:
"חברים! החיים... זורמים: לי.. אין... לכם, הזדמנות... כל
יום! כל החיים... לי לא תהיה הזדמנות... זה רגע... מת... תמיד
הייתם בסדר... אני... סולח. חברים, אני מצטער... חבל... לא
בגדתי באיש... לו ניתן,... מתחיל... מחדש,... אחרת!"
-זה הכול. בקולו נחנק בכי מר, הצטרפו מתייפחים חרישית. גם
גיבורים בוכים.
-היה חבר נאמן, אהב את כולם, הקריב עצמו למען המטרה...
-למען אישתו, וילדיו. פיסת הנייר עברה מיד ליד, באצבעות מזיעות
ורועדות מהתרגשות. ביראת כבוד, פרידה מתקופת החיים. לאט,
להאריך בעוד כמה שניות מגע אחרון עם חבר יקר.
המסר נרשם בעפרון כימי נושן, שתכונותיו אינן מוכרות היום. במגע
האצבעות הלחות, צצו סימנים עלומים, עד בוא תור הספקן.
עיניו החדות קלטו מיד את השינוי, המגלם את מהות סוד הקיום.
התעכב, לוודא; קרא שוב ושוב:
"חברים! החיים הם מים זורמים: לי כבר אין זמן. לכם, הזדמנות
חדשה, כל יום! כל החיים לפניכם. לי לא תהיה הזדמנות נוספת. זה
רגע האמת, לא תמיד הייתם בסדר. אני לא סולח. חברים, אני מצטער.
חבל שלא בגדתי באישתי. לו ניתן, הייתי מתחיל הכול מחדש. עם
אחרת!"


#  עיפרון-כימי: כנראה המצאה להנהלת חשבונות. הכתוב בצבע אפור
לא ניתן למחיקה. התיישנות, לחות האוויר, והרטבת הכתוב מבליטה
אותו בצבע סגול. נראה שהיום כבר לא ניתן לרכישה.