קרן ישבה בחדרה על הספה הכחולה והבלויה במקצת, וחשבה על
החיים.
כן, כמו כולם בגיל הנוראי הזה שניקרא גיל ההתבגרות. היא לא
הייתה שונה משאר העולם מסביבה.
היא חשבה מה שכולם חושבים עליו, בייחוד בגיל הזה.
אך כמו כולם היא לא הבינה שהיא לא היחידה שחושבת כך. כמו כולם
היא הייתה בטוחה שהיא ורק היא, אם לא פעם ראשונה בהיסטוריה
האנושית, מעלה מחשבות אלו בראשה.
ומבחינתה זה עשה אותה מיוחדת. נבדלת מהשאר. היא לא כמו כולם.
היא ורק היא חושבת על מהות החיים. רק, אך ורק בראשה עולות
תהיות עמוקות ואפילו פילוסופיות...
הדלת נפתחה ונכנסה אמה של קרן.
-"אנחנו מתיישבים לאכול צהריים. בואי תצטרפי."
הנה עוד אנשים שלא מבינים כלום. הם בטוח מעולם לא ישבו ככה על
הספה ופשוט התעמקו במחשבות עמוקות וחשובות. טוב נו, סך הכל
הורים... עוד יצורים בעולם הזה שצריך להתמודד איתם.
קרן נאנחה, קמה מהספה וניגשה לשולחן הערוך במטבח.
"התקשר אפרים, רצה לדבר איתך אבל היית במקלחת. תחזרי אליו."
אביה של קרן הסתכל עליה במבט מסוקרן. רצה לבדוק את התגובה.
אך שום תגובה מיוחדת לא הגיע.
"תודה אבא. אני אחזור אליו מאוחר יותר."
הארוחה עברה כהרגלה.
לאחר נקיון הכלים קרן חזרה לחדרה.
התיישבה על אותה ספה כחולה ולקחה את שפורפרת הטלפון ביד.
הוא התקשר! התקשר! אז הוא חושב עליה. זה לא רק דיבורים בכתה,
הוא חושב עליה גם כשהוא בבית!
קרן זרחה מרוב אושר.
להתקשר אליו? לחכות שהוא יתקשר שוב? מה לעשות? מה לעשות?
מירי בטוח תדע מה לעשות.
"הלו, מירי? את לא יודעת מה קרה! אפרים התקשר! כן! כן... אבל
הייתי במקלחת ואבא שלי ענה. רגע אז לחזור אליו או לחכות? מה?
אני לא שומעת אותך... לחזור אליו? את בטוחה? כן? טוב, תודה
מותק, אני אדבר איתך אחר כך... כן כן אני אעדכן אותך בהכל, ביי
מירוש"
ידה הרועדת של קרן לא הצליחה לחייג את המספר כמו שצריך. לבסוף
המספר הנכסף חוייג.
"שלום, אפשר את אפרים?"
"כן, שנייה"
"הלו?"
"אפרים?"
"כן"
"זאת מירי. חיפשת אותי?" מירי ניסתה להשמע כמה שיותר רגועה,
למרות שנפשה בערה מרוב התרגשות.
"אה... כן. תגידי העתקת את השיעורים בביולוגיה?"
"אמממ... כן"
"יופי, תביא לי אותם",
"שנייה... אני כבר חוזרת אליך", מירי ניתקה.
זה כל מה שהוא רצה? שיעורים? מתי הוא יזמין אותה כבר לצאת? או
שזה לא נועד להיות?
ושוב אותה הישיבה המוכרת על הספה.
אם אני כזאת חכמה ומיוחדת ומעניינת, חשבה לעצמה קרן, אז למה
הוא לא שם לב לזה? אז מה הטעם בכלל בכל המחשבות האלה על חיים
ומהות ומשמעות... מי צריך את זה אם אי אפשר לחלום על אפרים?
דמעות החלו לזלוג על פניה.
תיקחי את עצמך בידיים! פקדה על עצמה קרן. את לא בוכה ולא תיבכי
על בחור. כן, אבל זה אפרים... לא! די.
"הלו? אפרים?"
"כן"
"תרשום-עמודים 28-39"
"תודה קרן, תגידי... מה את עושה מחר בערב"
"אמממ... כלום"
"יופי, בא לך לבוא לסרט?"
"כן, בטח! כלומר, למה לא?" קרן מעולם לא זרחה כך, זה היה כאילו
מישהו האיר את החדר פתאום.
"טוב אז אני יאסוף אותך מחר ב-7.00?"
"סבבה"
"יאללה ביי"
"ביי"
ייי-ש!!! איזה כיף! לא אני לא מאמינה! אני פשוט לא מאמינה, הוא
הזמין אותי!
נו ברור שהוא הזמין אותי, הרי אני כל כך מיוחדת ומעניינת...
אוי איך שמירי תתרגש!
לאחר שיחה מלאת אושר עם מירי, קרן חזרה לאותה התנוחה על הספה.
טוב, אז איפה עצרו מחשבותיי לפני ארוחת הצהריים?... בדיוק
חשבתי על נושא מאוד מעניין בנוגע לחיים ולעולם...