בוא נתחיל במסע הבלבול.
זה לא בולבול, זה בלבול (לכל החרמניות שביניכן).

בלבול: העדר שליטה, מין מצב של העדר יחס בינך לבין החלקים
שנעים סביבך. הבלבול הזה מגלה את עצמו בכל אספקט של החיים:
דיבור, מגע, כתיבה, קריאה, קשרים, עבודה, אנשים מעצבנים. ביחס
לכל אלה הבלבול מציג את עצמו, ואומר: היי, שימו לב אליי, היי,
אני פה. הבלבול הוא כל החרא הלא נעים שהמוח טוחן במשך שנות
קיומו הארוכות, הבלבול הוא העדר הבטחון ביחס לדברים, הבלבול
הוא נתון יציב שהתערער, פריים שנחלש.

יש, למעשה, שתי צורות קיום: שליטה על דברים, על מצבים, על
רגשות - והעדר שליטה עליהם. הבלבול הוא הפער הנפלא שמפריד בין
השניים. הבלבול המניאק הזה עולה במוח כי הוא רוצה לסיים את
עצמו (שתבינו, הצורה היחידה ביקום הזה שלא רוצה לשרוד). הוא
רוצה למות, להיכחד, להישרף, להתפרק, להתפזר, או כל צורת הכחדה
אחרת. הוא תופס את כל האנרגיות הפנויות של בן האנוש וצועק כמו
האדם המסכן שנשאר לבד על אי בודד: "תעזרו לי!", עם הבדל קטן:
"תעזרו לי - למות!".

ואנחנו מסתכלים עליו כזה, ומתרגזים, כאילו - "מה אתה עושה פה,
נווד-קבצן-נרקומן-תולעת-חסרת-חיים שכמוך? לך לך מפה, אני עושה
קניות בקניון. הורסאצ'ה החדש יצא היום לחנויות ואתה מפריע לי
בחוויה, חוצפן!". כאפה על הפנים וגירוש לחדר הקטן - הדחקה.

הא הא, פטרת את העניין.
הא הא, ממש לא.
הבלבול שלנו הוא השילוב המושלם בין קרצייה לעלוקה, ממש מכונת
מלחמה. והוא בא ושואב עוד אנרגיות מגופך המסכן, וצועק: "היי,
אני עדיין פה! אני עדיין פה, מחכה שתכחיד, תהרוג, תפזר, תשרוף,
תשמיד ותקרע לגזרים את קיומי העלוב. ועד שלא תעשה זאת - אני
נשאר פה, אתה שומע? נשאר פה!".

הא, הנה הדיכאון הגיע, שמהו אם לא איבוד אנרגיות? כל פתרון היה
רק כאפה לבלבול, כי הוא תמיד שם והוא עדיין מחכה, ממרר את
קיומך עושה אותו רדוד. "כאפה לפנים לתולעת הבת זונה", אומר לי
חבר, "שלח אותו לחדר והוא לעולם לא יצא". נחשו מה - הוא טעה
בגדול, וגם אתם טועים כל פעם מחדש.

מי היה האדם שצעק "אף פעם, אבל אף פעם, אל תתעסקו אם מכונת
מלחמה"? אני לא יודע מי זה, אבל יש רק שתי אפשרויות: או שהוא
היה אינדיאני או שהוא ידע על הבלבול.