איתי בכיתה למדה ילדה אחת, קראו לה כריסטינה אדלמן. היו לה
עיניים כהות, גבות כהות ושיער זהוב גולש עם סיכה מצד ימין מעל
המצח. לפעמים, כמה משערותיה היו נופלות לה על הכתף ומכסות אותה
חלקית. השמש היתה מאירה עליהן והן היו מתפתלות קלות ברוח.
כשהיא צחקה בקולה הצרוד והנפלא, צוארה היה נמתח וראשה נשען
אחורה, פניה היו קורנות מאושר והעיניים היו כמעט נסגרות. הייתי
יכול להביט בפנים אלו מבלי להפסיק, כך גם הייתי נוהג, כשהייתי
רק יכול, בשיעורים ובהפסקות. אולם עשיתי זאת בחשאי, מבלי שאיש
ישים לב, אפילו כריסטינה עצמה, מכיוון שהייתי ביישן מאוד.

לעומת זאת, בדמיוני ובחלומותיי לא הייתי כה ביישן. בחלומות
הלכנו יד ביד ליער וטיפסנו על עצים ביחד. כשישבתי לידה על ענף
זה או אחר, הבטתי בפניה הקרובים כל-כך וסיפרתי לה סיפורים.
והסיפורים הצחיקו אותה, היא צחקה, הרכינה את ראשה לאחור וסגרה
את עיניה, והיא הרשתה לי לנשוף קלות על השערות שעל הכתף שלה.
חלומות כאלה ואחרים היו מבקרים אותי כמה פעמים בשבוע. הם היו
מקסימים - לא אוכל להתלונן - אך היו אלה רק חלומות, וכמו כל
החלומות הם לא הרוו את צימאון הנפש. הייתי נותן הכל בעולם כדי
לפחות פעם אחת, פעם אחת ויחידה, להיות לבד עם כריסטינה ולנשוף
על כתפה או בכל מקום אחר... לצערי, לא הייתה לכך כל תקווה,
מכיוון שכריסטינה, כמו רוב הילדים, גרה בכפר המזרחי, ואני
הייתי בין היחידים שגרו בכפר המערבי. דרכנו היו מתפצלות מיד
אחרי צאתנו משערי בית הספר וממשיכות בכיוונים שונים, דרך השדות
ולתוך היער. אך לפני כניסתן ליער, הן היו כה רחוקות אחת מהשניה
שלא יכולתי להבדיל בין כריסטינה לשאר הילדים שחזרו איתה. רק
לעתים רחוקות הייתי שומע את צחוקה ממרחק. לא בכל מזג אויר, אלא
רק בזמן שנשבה רוח מערבית. אז הצחוק הצרוד שלה היה מגיע עד
אליי מרחוק מאוד, דרך כל השדות, והיה מלווה אותי עד הבית.

פעם אחת - היה זה יום שישי - כריסטינה מתקרבת אלי בריצה, נעמדת
לידי, קרוב מאוד, ואומרת:
-שמע! הרי אתה תמיד הולך עד הכפר המערבי, נכון?
-כן, אני אומר.
-שמע! אולי אפשר ביום ראשון לבוא איתך?
ואז היא מתחילה להסביר משהו: יש לה חברה שגרה בכפר המערבי,
ושאביה יאסוף אותה מביתה של החברה, ושאחר-כך היא ואביה או היא
והחברה או היא ואביה והחברה... לא זוכר, שכחתי, בטח שכחתי מיד,
היא בטח עוד לא הספיקה להגיד אפילו, כי הייתי מוכה הלם, כה
מופתע מהשאלה:"אולי אפשר ביום ראשון לבוא איתך?", עד שלא
יכולתי יותר או לא רציתי יותר לשמוע דבר, פרט לשאלה הנפלאה
האחת הזאת: "אולי אפשר ביום ראשון לבוא איתך?"
כל היום וגם כל סוף השבוע התנגנה במחשבותיי השאלה הזאת, והיא
נשמעה נהדר יותר ויותר בכל פעם, הרגשתי מאושר יותר מכל
הגיבורים באגדות ובסיפורים שקראתי.
 
התחלתי להתכונן. בשישי ובשבת הלכתי ליער על מנת לבחור את הדרך
הטובה ביותר. לא אקח אותה בדרך הרגילה, זה היה ברור לי כבר
מההתחלה. היא צפויה היתה לגלות את השבילים הכי סודיים שלי,
רציתי להראות לה מראות שהיו ידועים רק לי. לאחר שתראה את כל
ההוד שאראה לה בדרכי, בדרכנו המשותפת לכפר המערבי, הדרך לכפר
המזרחי תיהפך להיות רק זכרון חיוור.  
לאחר התלבטות ארוכה החלטתי לבחור בשביל שמיד לאחר הכניסה ליער
מתרחק מהדרך הראשית, יורד במורד גבעת האשוחים, מוביל לחורשת
הלבנים ומשם יורד ירידה תלולה אל האגם. לאורך המסלול הזה היו
לא פחות משש נקודות עניין, רציתי להראות אותן לכריסטינה וללוות
את ההדגמה בהסברים מפורטים. אלה היו המראות בדיוק:

א) תא אפור שעמד לצד הדרך, ממנו נשמע זמזום ועל הדלת היה תלוי
שלט צהוב עם ציור של ברק אדום וכתובת: "זהירות - מתח גבוה -
סכנת חיים!";
ב) קבוצה של שבעה שיחי פטל עם פטלים בשלים;
ג) אבוס לאיילים - אמנם ללא חציר, אך עם חתיכה גדולה של מלח
מאובן;
ד) עץ, שסיפרו שלפני כמה שנים רוצח אחד זקן תלה את עצמו עליו;
ה) קן נמלים בגובה כמעט מטר וברוחב חצי מטר; ולבסוף, כסיום
וכנקודה החשובה של המסלול:
ן) אשור עתיק ויפה, עליו תכננתי לטפס יחד עם כריסטינה, על מנת
ליהנות מהנוף של האגם מגובה עשרה מטרים, ואז להתכופף ולנשוף לה
בשיער שעל הכתף.
 
מהארון במטבח גנבתי עוגיות, מהמקרר - צנצנת יוגורט, ומהמרתף -
שני תפוחים ובקבוק של מיץ חמוציות. לאחר ששמתי את כל זה בקופסת
נעליים, בשבת בצהריים מיקמתי את הקופסה בחריץ בין שני עצים,
כדי שיהיה לנו משהו לאכול. בערב במיטה המצאתי שני סיפורים
משעשעים, איתם התכוונתי לבדר את כריסטינה: אחד בדרך ואחד בזמן
הישיבה על האשור. הדלקתי את האור שוב, מצאתי במגירה בשולחן
הלילה מפתח ברגים קטן ודחפתי אותו לילקוט, כדי להעניק לה אותו
מחר לקראת הפרידה, כאחד מהאוצרות שלי. נכנסתי חזרה למיטה
וחזרתי בלבי על שני הסיפורים, חזרתי באופן מדוייק על סדר היום
הצפוי למחרת, חזרתי כמה פעמים על המסלול מ א' ועד ו' ורגע
הענקת מפתח הברגים, חזרתי על תכולת קופסת הנעליים, שכבר שכבה
לה ביער בין העצים וחיכתה לנו בחוסר סבלנות... מעולם עוד לא
תוכננה פגישה בדקדקנות כזו! ולבסוף שקעתי בשינה מתוקה ומאושרת,
בחזרי על המילים העדינות שלה :"אולי אפשר ביום ראשון לבוא
איתך?"
 
יום ראשון היה יפה בצורה חסרת תקדים. זרחה שמש לא חמה במיוחד,
השמיים היו תכולים וצלולים, כמו מים, ביער זימרו הקיכלים,
הנקרים ניקרו בעצים כך שהכל מסביב ענה בהד. רק כעת, בדרכי לבית
הספר, חשבתי על כך שבזמן ההכנות שלי לגמרי לא הבאתי בחשבון את
מזג האויר. מה היינו עושים ביער במזג אויר רע? המסלול מנקודה
א' לנקודה ו' תחת גשם או בזמן סערה היה הופך לאסון - עם שיחי
הפטל הבלויים, קן הנמלים הרטוב העלוב למראה, האשור החלקלק
וקופסת המזון המופלת לאדמה או הנרטבת מהגשם. נתתי למחשבות
הקטסטרופליות האלה לשחק בי, הרגשת דאגה מיותרת אך מתוקה מילאה
אותי אושר עילאי. לא רק שלא נזכרתי במזג האויר לו פעם אחת -
לא, מזג האויר נזכר בי בעצמו! לא רק שקיבלתי את הזכות להתלוות
לכריסטינה אדלמן - לא, קיבלתי בנוסף גם את היום הנפלא ביותר
בשנה! הייתי בר מזל אמיתי. עכשיו, במזל כזה, היה חסר רק לעשות
איזו שטות. אסור לעשות עכשיו טעות, בגלל גאווה או התנשאות, כמו
שזה תמיד קרה לגיבורי האגדות, בגללה היה בכל זאת נהרס אושרם
והרי הוא נדמה להם כה יציב!
מיהרתי, היה חסר לי רק לאחר לבית הספר. בשיעורים התנהגתי ללא
דופי, כדי לא לתת למורה ולו סיבה קטנה אחת להשאיר אותי בבית
הספר לאחר סיום הלימודים. הייתי שליו כמו טלה, ובאותו זמן
קשוב, צייתן וקפדן, תלמיד למופת אשר אין שני לו. לא הבטתי
בכריסטינה, אפילו לא פעם אחת, הכרחתי את עצמי לא להסתכל לעברה,
לא להסתכל עדיין, אסרתי על עצמי זאת כמעט כאמונה טפלה, כאילו
שבגלל מבט מוקדם מדי יכולתי בסופו של דבר לאבד אותה...
כשהסתיימו השיעורים, התברר שאת הבנות השאירו לעוד שעה, לא יודע
למה, אולי לשיעור כלכלת בית או אולי מסיבה אחרת. בכל אופן,
שיחררו רק אותנו, הבנים. לא תפסתי ארוע זה כטראגי - להיפך. הוא
נראה לי כמבחן נוסף, אשר הייתי צריך ומוכן לעבור. הוא הקנה
לפגישה הנשגבת עם כריסטינה חגיגיות ייחודית: שעה שלמה נגזר
עלינו להמתין אחד לשניה!
חיכיתי על פרשת הדרכים בין הכפר המזרחי למערבי, כעשרים מטרים
משערי בית הספר. שם, מתוך האדמה התבלט סלע, אבן ענקית וחלקה עם
גומחה באמצע בצורת פרסה. סיפרו שבימים רחוקים בעט בה השטן
עצמו, ברגע של כעס. התיישבתי על האבן והתחלתי להעביר את הזמן,
תוך כדי שהכנסתי את האצבע לשלולית מי גשם, שנוצרה בתוך הפרסה,
וניערתי אותה מהמים. השמש חיממה את גבי, השמיים נשארו כחולים,
אני ישבתי וניערתי מים ולא חשבתי על דבר, והיה לי טוב כל כך
שלא ניתן היה לתאר.
ואז סוף סוף יוצאות הבנות. תחילה חולפת על פני להקה שלמה, והיא
מופיעה אחרונה. אני נעמד, היא רצה לעברי, השיער מתפזר ברוח,
החלק שתופסת הסיכה על המצח מקפץ מעלה-מטה; היא לובשת שמלה בצבע
צהוב-לימון, אני מושיט לה את ידי, היא עומדת ממש קרוב, כמו אז,
בהפסקה, אני רוצה לתפוס את ידה, למשוך אותה אלי ועדיף לנשק
אותה ישר בפנים, והיא אומרת:
"שמע! היום אני בכל זאת לא אבוא איתך. החברה שלי חולה ואני לא
אלך אליה, ואבא שלי אמר ש..."
אז נחתה עלי שורה ארוכה של הסברים, שכנראה לא שמעתי ובטח שלא
זכרתי, כי ראשי נהיה פתאום קהה משהו, רגלי התרככו, אני זוכר רק
שלאחר שסיימה את הנאום שלה, היא הסתובבה במהירות והחלה לרוץ
באופן צהוב-לימוני לעבר הכפר המזרחי, מהר מאוד, כדי להשיג את
שאר הבנות.

פסעתי במורד הגבעה הביתה. הלכתי כנראה לאט מאוד, כי כשהגעתי
לכניסה ליער, הבטתי במבט חסר משמעות לעבר הדרך הרחוקה לכפר
המזרחי, אך לא היה שם כבר אף אחד. נעצרתי, הסתובבתי וזרקתי מבט
פרידה אל קו הגבעות המסולסל. שמש שבעה האירה את השדות, אף לא
צל של רוח היה על הדשא. הנוף התאבן.