אז הנה אני, חזרתי מלונדון.

היה קר, אפל ודי דכאוני... אפשר אפילו להגיד שקצת התאכזבתי.
הרגשתי שאני עוברת במהירות מאטרקציה אחת לאטרקציה שניה, אומרת
"וואו" קטנצ`יק, לוקחת שתיים-שלוש תמונות ויאללה - נקסט! כנראה
מתאים לי יותר טיול קבוצתי או משהו כזה...

הטיסה היתה כמה שעות אחרי שהפכתי לרשמית בוגרת אפילו בלאס
וגאס, גיל 21. ההתרגשות היתה גדולה שקיפי בא לאסוף אותי ואת
המזוודה שלי. כמובן, ההורים לא יכלו שלא לפדח אותי לידו. אבל
היי, כשאני איתו אני חושבת לפעמים: מי יפדח אותי הפעם יותר -
הוא או ההורים שלי?
היה נורא נעים ללכת בטרמינל החדש של בן גוריון, ואיך שבכל פעם
שהסתכלו לי בכרטיס אמרו לי מזל טוב :)
הטיסה היתה שקטה וצפופה, עם מיץ תפוזים ולחמניות טריות באיזה 4
בבוקר - תארו לכם אותי, אוכלת, כשלמעשה - אני אף פעם לא אוכלת
בבוקר, לא משנה כמה יגידו לי שוב ושוב שזה בריא. אני פשוט לא
מסוגלת. ניסיתי לישון, אבל לא יכולתי, הפעם לא בגלל הנחירות של
קיפי, סתם התרגשתי כמו ילדה קטנה.

נחתנו בשדה תעופה מרוחק מהמרכז, סטנסנד או משהו כזה והיינו
צריכים לקחת רכבת ולנסוע בה איזה 45 דקות. ישבנו ליד זוג
גרמני-פנקיסטי ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם, מה שהסגיר את
העובדה שהם ניסו לצחוק עלינו מבלי שנשים לב. אבל לקיפי לא
אכפת. אני לוחשת, מנסה להצניע את העובדה שאני ישראלית-יהודיה.
קיפי מדבר רגיל, לא מבין מה הקטע שלי. הרי אף אחד אחר זר אחר
לא מנסה להסתיר את השפה הזרה שלו, אין פה אנטישמיות או משהו
כזה... ואני רק אמרתי Righhht.
המלון שלי ושל קיפי היה צמוד להייד פארק ונוטינג היל, ככה ששם
היה לנו די הרבה זמן להסתובב. ביום שהגענו הלכנו לאורך הפארק,
עד שהגענו לפסל הכבד של אלברט, שצמוד לאולם המופיעים שלו. היה
נורא מצחיק לראות כמה זהב (או כאילו זהב?) יכול להיות פסל אחד
עשוי.

ציפורים אקזוטיות וסנאים שם מתרוצצים כמו שאצלנו מתרוצצים
חתולים, מה שגורם קצת לשניה לשכוח מהעצב התהומי של לונדון
ולהתחבר יותר לפן האגדתי ולהרגיש לשניה כמו באגדה של האחים
גרים.
אחרי שפנינו לכיוון נוטינג היל, מפנטזים לפגוש בטעות את יו
גראנט וג'וליה רוברטס, מצאנו את מוזיאון הטבע, שבו הוצגו כל
מיני שלדי דינזאורים בגודל טבעי, תהליך האבולוציה ועוד דברים
מגניבים וכל זה -בחינם, כי הגענו אחרי 16:30 ובהחלט נראה
שהספקנו לראות שם את הכל עד לשעת הסגירה שלו!
מדהים איך לונדון עמוסה בתחנות רכבות תחתיות, מה שמקל מאד על
המעבר ממקום למקום ללא ספק. מה שיותר מדהים, זה איך אנשים שם
יודעים לא להדחף בתור, להצמד לצד הימין של המדרגות הנעות ולתת
לממהרים לעבור בקלות. אתם יודעים - רכבות תחתיות יש בלונדון
כמה מאות שנים, ואצלנו בישראל עדיין מדברים על שנת 2010 לפתיחת
הרכבת התחתית הראשונה...

בלילה הראשון שלנו בלונדון, הלכנו למחזמר "שיגעון המוזיקה"
שאני באופן אישי מאד נהנתי ממנו, קיפי קצת פחות - אבל לא נורא,
הלכנו ביום שני לפצות על זה במחזמר שהוא בחר - "המפיקים", שגם
הוא היה טוב, מלבד העובדה שבריטים לא יודעים לעשות מעלית ליציע
או להפעיל את המזגן ברמת חום סבירה. אבל קיפי שלי דאג לי, אחרי
הכל זה ואלנטיינס (והיה חסר לו שלא היה דואג לי) ודאג לצנן
אותי בגלידת וניל מתוקה וטובה ובקבוק מים של לונדון.

בבוקר של יום ראשון היתה רוח חזקה מאד - שהעיפה אותנו עד
לכיוון הקתדרלה הגותית של סנט פול. משם, קיפי החליט לנווט
בעצמו את הדרך לכיוון טאואר אוף לונדון, שצמוד לגשר לונדון, מה
שהיה משעשע למדי, למרות שהוא נצמד למפות הצמודות לכל תחנת
אוטובוס (וגם לאחת שהוצאנו מהאינטרנט ולעוד אחת שלקחנו
מהמלון), הוא הצליח להביא אותנו למקום היעד לאחר עיקוף של משהו
כמו שעה ומשהו אבל לפחות ככה יכולנו לראות את חומת לונדון
והמוזיאון הרשמי של לונדון. זה היופי שם: אתה יכול ללכת כמה
דקות באיזה אזור שנראה די חדש ודי "סתמי", כמו סיטי אוף
לונדון, ובדיוק שאתה מרגיש משועמם מנוף האורבני, צץ לו בסוף
הרחוב איזה ארמון או מוזיאון.
החלטנו לא להכנס לטאוור, כי למה לשלם איזה 20 פאונדים בשביל
לראות בחטף כמה יהלומים... לי זה נראה טו מאץ`. במקום זה,
החלטנו לפסוע לכיוון הגשר של לונדון, כי מה יותר נחמד מלהיזכר
בילדות ולשיר בכיף "גשר לונדון מתמוטט, מתמוטט, מתמוטט..." -
מוזר השיר הזה, או מה?! למה הם כל כך מבסוטים מזה שגשר לונדון
מתמוטט?
בצינוק של לונדון היה בהחלט מבדר - במיוחד כשאחד המדריכים
שהסביר על העינויים שהיו מקובלים פעם החליט להדגים אותם על
קיפי שלי... במיוחד המכשיר שאמור לקצוץ משהו מאד חשוב באנטומיה
הגברית, שמגיע בשלושה גדלים: סמול, מדיום, וקיפי'ס סייז.

היה מאד נחמד להכיר בערב את החבר'ה הבריטים - ישראלים לשעבר של
קיפי. נפגשנו איתם בקובנט גארדן, שצמוד לאיזור הסוהו והצ'יינה
טאון. נכנסנו לסטקייה נחשבת באזור (לאחר המתנה של 40 דקות)
ולמרות שהאוכל לא היה מי יודע מה, היה ממש כיף, ואני וקיפי די
היינו צריכים משהו שירומם את המצב רוח שלנו, אחרי ששנינו עלינו
קצת אחת לשני על העצבים ולהפך... באותם רגעים של כעס, דווקא אז
היינו בתוך ה-מרכז של לונדון, איפה שהביג בן, בניין הפרלמנט,
"העין" של לונדון, כנסיית ווסטמיניסטר אייבי, ארמון בקינגהם
ועוד כל מיני אטרקציות אחרות שבגלל שכל כך התעצבנתי על קיפי,
לא עניינו אותי יותר מאשר הרצפה, וטבעו בנחמת השוקו של
ה"סטארבקס" המקומי, אז אל תצפו לתמונות מרשימות ביותר מהאזורים
האלה...

שנאתי לריב עם קיפי במהלך הנסיעה, למרות שזה היה צפוי, כי ככה
זה שאחד נמצא בתוך התחת של השני במשך כל כך הרבה זמן. ואל
תשכחו שאנחנו בקושי יוצאים חודשיים... וכבר חמישה ימים
אינטנסיביים, כנראה זה יותר מדי. פשוט השהייה שם כל כך הבהירה
לנו עד כמה אנחנו לא מתאימים. היינו צריכים ללכת לכל מיני
מקומות דומים אך שונים (למשל שני מחזות זמר שונים), כדי ששנינו
נוכל להגיד שנהנו... בלילה היה לי עצוב שאני רוצה לעשות סקס
איתו, אבל פשוט לא מסוגלת בגלל הכאבים של הרגליים מרב הליכה
שעשינו. והיה נורא שהוא אמר לי שאולי אני לא אוהבת אותו, אלא
פשוט צריכה מישהו לאהוב, כי אין לנו משהו במשותף. אבל אני כן
אהבתי אותו בישראל וכן היה לי כיף איתו כאן, כנראה היה משהו
בלונדון שהעיב עלינו... מה שאני יודעת זה שלא אהבתי שנעלבנו
אחד מהשני ולהפך, ולא אהבתי שהוא כעס אז הוא הלך רחוק ממני -
כאילו אני זרה לו.

ואולי זה רק היה שוגי, האקס המיתולוגי, שכמה שעות לפני הטיסה
התקשר לאחל לי מזל טוב לרגל היומולדת. זכרתי שפעם דיברתי איתו
שיום אחד נטוס ללונדון... הוא דיבר איתי די רגיל, לא נשמע עליו
שהוא לחוץ או מתרגש, פשוט אמר יומולדת שמח, ניהל שיחת חולין של
מה נשמע, כמה מזוודות את לוקחת ומתי נוכל להפגש כדי שייתן לי
מתנה?

למחרת עשינו סיבוב באזור רחובות אוקספורד, ריג'נט - שם נכנסנו
לחנות צעצועים ע-נ-ק-י-ת בשם המליס, ואז מההתלהבות של קיפי
מבובת פרה רוטטת כשמוחאים לה כפיים, הוא שבר את המצלמה שלי,
שיותר נכון לא שלי, אלא של חברה של אח שלי. ונכון - טעויות
קורות, וזה בסדר, אבל קצת עצבן אותי שהוא לא נזהר, כי זו לא
מצלמה שלי, כאמור. אח"כ פנינו לכיכר פיקדלי, והמשכנו עד לאזור
הסוהו והצ'יינה טאון ואז שוב אני וקיפי רבנו, הפעם על אוכל
סיני...
אח"כ הלכנו לכיכר לייסטר - כדי לנסות למצוא כרטיסים בשניה
האחרונה ל"המפיקים", אותו מחזמר שהזכרתי מקודם, זוכרים?

ביום שני בבוקר, דווקא בולנטיינס, החלטנו לעשות משהו ילדותי
ומהנה. התחלנו ללכת מהמלון ועצרנו בדרך בגני קניסנגטון המהממים
ביופיים, ולא יכולתי שלא לעצור ליד הפסל של פיטר פן, אחרי הכל
- הבטחתי לאוגי.
משם נסענו קצת עד שהגענו למוזיאון מאדם טוסו. היה יקר להפליא
אבל היה נחמד, בעיקר בחדר הראשון שהיה בו מעין מסיבה של
סלבריטאים שאיתם הצטלמתי. היה עוד חדר שבו שחקנים מתקרבים
למבקרים ומפחידים אותם, ומוצגים בו כל מיני ראשים של אנשים
מפורסמים שנערפו. אני כל כך צרחתי מפחד, ורק זה מה שגרם לקיפי
להבהל ולרעוד מפחד... בסוף המוזיאון מגיעים לכיפת פלנטריום
ענקית שבה רואים סרטון קצר שמסביר על הכוכבים שמרכיבים את
מערכת השמש. ממש התלהבתי וקיפי הבטיח לי שבארץ, במוזיאון ארץ
ישראל יש פלנטריום יותר יפה והוא ייקח אותי לשם יום אחד...
משם המשכנו לגן חיות, לא אחרי שהרמתי את הטלפון היומי להורים
שלי ולהגיד ש"הכל בסדר".
היה מקפיא! קיפי מהקור נהיה כבר כחול והרגליים שלנו היו כבר
עייפות, אבל לא נכנענו לו ולמוזיאון המדע שחשבנו עליו כאופציה
אחרת, והמשכנו דרך פארק ריג'נס - עד שהגענו לגן החיות העתיק
הזה. אך התברר שגם לחיות היה קר מדי והן החליטו להסתתר ולכן,
חוץ משלוש ג'ירפות, כמה פלמינגו ועוד כמה דגים (שהביאו מאילת!)
לא בדיוק ראינו חיות... והאכזבה היתה די גדולה.
סיימנו את המסע לאותו יום באזור כיכר טרפלגר, כדי להספיק עוד
משהו ולהגיד, הנה - גם יונים האכלנו. אבל יונים לא היו... לא
ברור אם בגלל השיפוצים שהמקום עובר או בגלל השעה המאוחרת.
שעה מאוחרת, קיפי נוחר, ואני בגלל העייפות - איכשהו הצלחתי
להרדם.

בבוקר קמנו ליום האחרון שלנו בלונדון. רצינו לפצות וללכת שוב
פעם לבקניגהאם, להספיק לראות את חילופי המשמר ולצאת עם חוויה
של טעם יותר מתוק ממה שהיה לנו... אבל איזה ארמון ואיזה בטיח?
אחרי כמה ימים שפשוט מרוב עייפות לא היה לי חשק לסקס, קמנו
בבוקר עם כוחות מחודשים, לבשתי את הביריות השחורות עם הגרביים
השקופות, את חזיית הליקרה-תחרה עם האיקסים בשקע של החזה ועשינו
סקס של חצי-פיוס. לא היה זמן והיינו חייבים לרוץ לשדה תעןפה
היתרו.

עמדנו בתור לטיסה שלנו, כבר מתרגלים למנטליות הישראלית של
להדחף ולצעוק, ואחרי שעברנו בהצלחה את הבדיקה, קיבלנו זוג
כרטיסים - אחד מהם ליד החלון, כמו שקיפי ביקש בשבילי.
הגענו בזמן טוב, בדיוק מספיק טוב בשביל לתפוס עוד ארוחת ברגר
קינג, שמתברר שבלונדון היא הכי טובה מבין הג'אנקיות שטעמתי
(וגם היא יותר טעימה מאשר בארץ) וגם לקנות כמה מזכרות. אני
קניתי למשפחה כל מיני סוגי תה, וקיפי יצא עם איזה 5 ספרים
לפחות.

עלינו למטוס, ובמקום שלי ישבה טיפוס מוזר למדי שנשענה על
החלון. אמרנו לה שהיא יושבת במקום שלנו. ובלי לומר כלום, היא
קמה בכעס, ניגשה לדיילת והסבירה לה שאנחנו לא רוצים להחליף
איתה מקום, שחשוב שהיא תשען הצידה וכו'... וכל זה היינו אמורים
לנחש מהמבט הזועף שהיא נתנה בנו כמה רגעים קודם לכן. הדיילת
אמרה לה שאין מה לעשות והראתה לה איך היא כן יכולה להשען לצד,
גם מבלי להיות קרובה לחלון. הטיפוס נשענה לצד וכיסתה את עצמה
לגמרי במעיל שלה. בהמראה היא הוציאה יד מתחת למעיל ותפסה לקיפי
בברך... כנראה היא פחדה. המוזר הוא שהסתכלתי עליה ועל קיפי
ומלאה אותי תחושה שיש להם יותר במשותף מאשר מה שיש לי ולקיפי
במשותף... שניהם "צומי" ושניהם התעמקו במהלך הטיסה בספר
באנגלית.
בעוד אני נהנתי ממוזיקה בערוץ "שירי הזהב" או משהו כזה ומסרט
רומנטי-קיטש בשם "הנרקוד" עם ריצ'ארד גיר, סוזן סרנדון וג'ניפר
לופז. קיפי דרש צומי, ואמר בפולנית מדוברת: "אני מרגיש שאני לא
אראה אותך יותר אחרי שננחת בארץ".

חזרנו לארץ, ולטובת אל על יש לציין שלמרות המזון שהם מספקים,
נחמד מצידם שהם דאגו לסרטים חדשים, לעיתון מעודכן מישראל ובכלל
הטיסה עברה מאד טוב עם המראה ונחיתה כמעט בלתי מורגשים.
הייתי מאושרת נורא לנחות, ועוד יותר מאושרת לראות שהמזוודות
שלנו לא אבדו בטיסה ואפילו עוד יותר מאושרת - שראיתי שאבא של
קיפי שבא לאסוף אותנו - היה ממש מגניב, מצחיק ואדיב לקחת אותי
עד הבית.

לסיכום, תאמינו לי - טוב לטייל בעולם, אבל אין מקום שדומה לבית
שלך :)