בעת ישיבה בקניון עזריאלי
רק אז ניתן להרגיש
איך החיים חולפים על פנייך
אך כאשר אתה רואה את אשר לפניך
אתה נוכח לגלות רק אישה ועוד איש
ממהרים לרכוש עוד שקית קניות
ממהרים להמשיך במסע המתיש
נחושים לדבוק באותן הזיות.

בחנות הממתקים שליד הכניסה
ילדה וילד בוכים
על שמלת אמם למודת החיים,
המנסה להכינם לשלילת פיתויים.
אך פרחחים רק בוכים, לא טורחים
לנסות להבין משמעות, ערכים.
ואני מקנא באותם פרחחים
על תמימות, נעורים ומלחמת אחים.

עם צפצוף של גלאי מתכות
על אדם די תמים
שומר מבולבל בודק מגעים,
של מכשיר שנוצר לשמר החיים,
מעורר בי הרהור על שמיים כתומים
משובצים בהמון מחופצי-הבתולות
המדברים על קפה, צוחקים וחולמים
על צרחות, עינויים, זוועות וקולות.

בעת הכניסה לתא שירותים
מבט בזוג אוהבים,
מלטפים נחשים וחוקרים מערות,
מזכיר לי ימי הבנות אחרות -
ימי אהבות וחובות כואבים,
לילות התעלסות כימי עבודה.
הם מביטים בי - קורצים ושבים
לאותה התמכרות, לאותה מעידה.

רכבת זקנה חורקת בלמים,
(קו ישיר לחיפה),
ואנשים שלא מזמן חלפו על פניי
מתיישבים במושב לידי, לפניי
ואם החיים הם בעצם אישה עייפה
עם שקית קניות מקומטת, כבדה,
אז גם החיים (כמו הקו לחיפה)
נועדו לעצור לתנומה מדודה.