לחינם, הכול היה לחינם. כל השעות, כל השיחות, כל המאמצים.
במשך שנה כמעט היא ניסתה להגיע אליו, לחדור מבעד למסך הערפל
ולהגיע לנפש החבולה והמדממת השוכנת אי-שם בפנים. אך הכול היה
לשווא, ועכשיו היא ידעה זאת. רק עכשיו - כאשר מבטו האטום,
הבוהה - שאינו ממוקד בדבר אך אינו מחמיץ כלום היה קבוע באופק
המיוער של גבעות המערב.
צוק הסלע התנשא מעל גלי הים המשתלחים, מאתיים מטרים גבהו, צופה
לעבר האופק הכחול האינסופי.
זו הייתה הפינה שלהם, המקום בו ניסתה לגרום לו לדבר; לתת מנוח
ללב הדואב, לרפא את רגשותיו...
היא הפנתה את מבטה מעיניו הבוהות והביטה לעבר הים. היא נתנה
לתודעתה לרוץ, שחררה את הרסן והניחה למחשבותיה להתרוצץ חופשי.
מדוע הוא מוכרח להיות כה קשה, מדוע לא יוכל לעשות את הצעד,
לעבור את מפתן דלת העבר לתוך מסדרון ההווה?
היא יכולה הייתה לזכור בבירור את הנער הצוחק שהיה אז, לפני
שזה קרה, טרם הפעם הראשונה בה נפגשו לבדם; תחת שמי
האינסוף, בלילה שכון ירח שנדמה היה כי נזרע כוכבים בכדי לפצות
על חסרונו. כוכבים.  הכוכבים ששיבצו אז את הרקיע, גימדו את
אורם של אלפי ירחים לכדי ניצוץ באפלה.



היא עמדה על החוף והתבוננה ביאוש הולך וגובר בנהר זכרונותיה
ומחשבותיה שזרם לו בשצף ומהירות עיקשת, כאילו מנסה להוכיח לה
כי לא תוכל לו. והיא לא יכלה - היא ידעה זאת, ולא היה כל צורך
בהטחת ההוכחה בדלתות ליבה, הרעועות גם כך.
בפעם הראשונה בחייה, היא נכנעה. חסרת אונים, נתונה בסערת רגשות
פראית שחסמה את הגישה למקום בתוכה אשר נקרא היגיון, היא עמדה
שם ורק הביטה, שכן לא הייתה יכולה לעשות כל דבר אחר. היא הביטה
בכל אותם הזיכרונות מהשנים האחרונות, שהיו העצובות והשמחות
ביותר בחייה. מדי פעם הצליחה לצוד בעיניה זכרון בודד מבין
הבליל שגעש בנהר, כל זיכרון מוקף באינספור מחשבות, מוקף בקולות
צחוק ובבכי.
בכי...?  היא לא זכרה מתי הטיפות החלו לזלוג מעיניה, לוכדות את
אור הכוכבים בכלוב של סבל ויגון כבד מנשוא. לא היה דבר. רק היא
והזיכרונות שנידמה היה כי ניסו לנעוץ יתדות ברזל מלובנים
בליבה. היא הסירה את ההגנה היחידה שנותרה לה - בגדיה - וקפצה
לנהר.



הוא מעולם לא הבין אותה. כיצד יכלה הנערה להיות כה אטומה, איך
לא הבינה?  ובו בזמן להיות כל-כך רגישה וערה לכל מצוקותיו.
היא הייתה חידה בעיניו, והוא שנא חידות. אך אותה, הוא אהב
. עייניו היו כשעון חול שדמעות מחליפות בו את הגרגירים,
מציינות שעוד מעט יאזל כל הנוזל. כשיגמר הזמן, ימותו גם
הרגשות. כולן. והוא לא ירגיש עוד דבר. כמה ייחל לרגע הזה, וכמה
רצה שלא יגיע...
אך הייתה משום מנוחה ביכולת לא להרגיש, הוא היה חייב להודות
שהרעיון קסם לו באיזשהו אופן, לזכות במנוחה שהוא כה נזקק לה.
אבל הייתה היא. והדבר האחרון שהוא רצה היה לפגוע בה.
אך בין שרצה ובין שלא, התהליך התרחש מעצמו, ובזמן האחרון הוא
החל להרגיש איך הרגשות והתחושות שהיו מתעוררות בו למראה הנערה
בעלת שיער הזהב ועיני התכלת, קומלות, וגוועות להם לאיטן,
מתחלפות במעין ריקנות עמומה שאף שהטביעה את רוב שמחת חייו
(המעט שהייתה לו), הייתה מתנה, שכן כך היה לו קל הרבה יותר
להתמודד עם חייו.
 
הוא הביט בעיינה, הכחולות, החודרות,  וראה שהן מבקשות תשובה.
כנראה ששוב ניסתה לדבר אליו בזמן שמחשבותיו תעו במרחק. זה קרה
יותר ויותר לאחרונה, והוא לא הצליח להיזכר בדברים שאמרה לו מאז
החל להקשות את ליבו. הוא ניסה לדלות את המלים במשך מספר שניות
אך ניתן היה לשוות זאת לתפיסת בועה משטפו של נחל זורם. בעודו
חופר בזכרון הדקות האחרונות נואשות, הוא הבחין בריצוד בזגוגית
עינייה. הוא ידע מה עתיד לקרות. וגם זה, החל לקרות יותר ויותר
בתקופה האחרונה. בכייה היה הדבר היחיד מולו לא יכול היה
להתמודד, וגם ליבו, שהחל לשכוח את פירושו של הרגש, היה נסדק
כשהדמעות החלו לנבוע מתכול עיניה.

חלק ראשון מתוך כל מני דברים שעברו לי בראש במשך השנים. מזמן
רציתי לסדר אותם.