אני עומד בתחנת רכבת.סתם עומד.ממורמר.
הברנש מצד ימין שלי לא מפסיק לזמזם שיר שמח,וזה מגניב אותי...
זמזום של שיר שמח לא יכול לבוא לי טוב עכשיו.
קיבינימאט,אני מסוגל להתפוצץ עליו.
על כל דבר.יותר קל ככה.אתה לא מאמץ כוחות עילאים בשביל לראות
את הטוב שבכל דבר,אתה פשוט רואה אותו כמו שהוא.
כמו הזבוב הזה,שעף מולי,כאילו החיים הם המתקן הכי טוב בלונה
פארק,
והוא באורגזמות מטורפות של הנאה.עולה ויורד.ואני יודע שלא משנה
מה,
אי אפשר לתפוס אותו.הוא מהקטנים האלה,הוא מהיר.ומעצבן.
שתי נערות,ילדות טובות כאלה,נפגשות אחרי שלא ראו אחת את השנייה
מלא זמן.
וחיבוקים,נשיקות,"כמה זמן לא ראיתי אותך",חיוך שעוד שנייה קורע
לה ת'עור.

מה,מה?כבר אי אפשר לטבוע בדיכאון בשקט?
אי אפשר לעמוד בתחנת רכבת באמצע היום,ולראות את החרא שבכל
דבר?
את האמת שלו,שהכי נגלית לעין? מה יש?
הברנש הזה מזמזם לי שיר שמח באוזן,הזבוב מזמזם לי את הלונה
פארק שלו,הילדות הטובות האלה עם החיוך המאולץ,ואיזה זוג חמוד
מתנשק על הרציף ממול כאילו יש עכשיו מלא ורוד מסביב וקישוטים
של לבבות קטנים קטנים-עשויים מלאכת יד.של פיות.כן...
מה לעזאזל קורה פה? פאק.בא לי לבוא עם פינצטה ולשלוף את הזיוף
הזה החוצה כאן לעיני כולם,באמצע הרציף,באמצע היום.שכולם
יראו,שזה סתם,סתם לעצום עיניים,להאמין בשלום, לשחק באהבת
חינם,אבל לדעת לדרוש על זה מספיק כסף...בא לי לעשות משהו
גדול,
שיהמם את כולם לרגע.רגע של תובנה,של גועל עצמי,של תיעוב נפש,
של שנאה,וכיעור,ותלות מגוכחת בערכים נעלים -
ככיסוי על חוסרם של אלו בנו.

טוב,מה אני לא איזה גיבור-על.ברור שאני אמשיך לעמוד פה,נשען על
קיר עקום,
מתבאס תחת על  החיים שלי,כל שנייה מקלל כמעט בקול את הברנש
המעצבן הזה שנדבק אלי עם השיר השמח שלו...
לא!!! לא רוצה להיות שמח!!!לא רוצה לזמזם,ולא רוצה
להתנשק,ולראות את האור החיובי בכל דבר כי נמאס לי!
פאק על האור החיובי! איפה השנאה? הטיפוס של כולם על גב של
אנשים אחרים? המלחמה? ולא,לא זאת בויאטנם,לא זאת במזרח
התיכון,
זאת שמתחוללת פה,כל יום,ביננו...
המזמזם המאפן הזה,שעוד שנייה יכול להיות שיבוא לו איזה ערס
ויתן לו אחת כזאת,ששבוע הוא יזמזם...בזמזם של האחיות בבית
חולים.
אז מה,מה היה שווה לו לעמוד ככה,ולעצבן עם השיר הדפוק
שלו,והחיוך הדבילי הזה?
(שיכול להיות היה הגורם המכריע בהחלטתו של הערס).
אולי עכשיו הוא כבר לא יזמזם ככה,עכשיו כבר יהיה לו קשה להאמין
בשלום,ללכת לעצרות,
לראות דברים בצורה אחרת.עכשיו זה התנגש לו בפנים,והוא יודע.
האנשים מכוערים.
אנשי כוח,שליטה.
כשהרגש הוא מושג שמנפנפים בו לראווה,אבל לא ממש חשים...