ניקיתי את עצמי בצורה די אגרסיבית, אולי זה יכריע את הבעת חוסר
הרצון לקום.
את חוסר הרצון לחיות, חוסר רצון, אוי חוסר-רצון, זה משהו
שביסודי המורים ניסו לחסל אצלי, בו נאמר שרוב המורים שאני
הכרתי סבלו גם הם ממחלת החוסר-רצון.
עד שיום אחד אפילו לקחו את קלרה המורה לטבע למיון, שמו לה
אינפוזיה עם חומר שיטפטף לה ישר לוריד, החומר היה סמיך בצבע
ירוק בהיר.
קלרה בכתה המון מכיוון שידעה בתוך תוכה שזה לא מה שיעזור לה.
בביקור שעשינו כל הכיתה היא היתה כאילו מופתעת לראות אותנו,
שמחה שעשויה ברובה מעצב, פשוט חוסר-רצון לשמוח.
עמדתי בצד והתבוננתי בה, כמובן בחוסר-רצון.
היא נראתה מנופחת מתמיד, בידה השמאלית מחט נעוצה במרכז עיגול
כחול, ממש כמו קליעה למטרה, היא היתה ממש  מדוייקת ועצובה.
השלב מסויים ילד ילד עבר ובירך אותה בברכת החלמה מהירה, הגיע
תורי, הסתכלתי לה בעיניים והיה לי קשה, הרמתי את ראשי לאט לאט
לאורך הצינורות, מה זה החומר הזה שאלתי את עצמי, הפתרון הגיע
מהר ממה שחשבתי, על השקית המלאה היה רשום האותיות קטנות "תמצית
יתר-רצון".
קלרה לא חזרה ללמד אותנו, וכששאלנו מה איתה אמרו שהיא יצאה
לחופשה ארוכה.
כשניסינו לברר לאן, ואולי לשלוח לה גלויות משמחות נכנס המנהל
לכיתה ואמר שזה בלתי אפשרי מכיוון שקלרה טסה במחלקת תיירים
כמובן למדינה שנקראת "מדינת-יתרצון" ועד שהיא לא תחזור אלינו
לא יהיה לה רצון לקרוא את הגלויות שלנו, "אז חבל על המאמצים
שלכם תלמידים יקרים", אמר המנהל, הסתכל על נילי המחנכת שלנו
במבט עצוב ומיואש, הסתובב, ויצא מהכיתה.

חוסר רצון, אל תעשו איתו שום דבר.