כאתה נכנס, כל החדר מואר באור עמום של תקווה נואשת..
אתה נכנס בצעדים גסים, חורקים, צעדים גדולים ורועשים.
לא איכפת לך שאני יושבת על הרצפה הקרה. שאינני מסוגלת לקום. רב
הסיכויים שאתה בכלל שכחת שכפתת אותי לרצפה.. אתה לא שומע את
צלילי שרשראות הברזל שזזות עם כל תנועה שאני עושה.
אולי אתה לא שומע מכיוון שאני משתדלת לא לזוז, לא לנשום.

אני צופה בך בעוד שאתה, כרוח רפאים משוטט בחדר חסר נחת. אולי
קרה לך משהו.. לעולם אינך מספר לי דבר. אבל אני לא מעיז לפצוח
את פי ולומר לך עד כמה התגעגעתי, כמה אני רוצה שתשחרר אותי כדי
שאוכל לקום מהרצפה הקפואה, לגשת אליך, לגעת בך, לחבק אותך..
לנשק אותך. את רגליך, את ידייך.
אתה מבחין בי.. לבי פועם, פועם כל כך חזק..

אני רואה בעינייך את המבט, המבט שמעורר בי חלחלה אך לא מגרש את
האהבה מלבי, את ההתמסרות, הכניעה.

אתה רוכס את מכנסייך בעוד שאני מתכנסת בתוך תוכי, חרדה למה
שעלול להתרחש, מכופפת ודחוקה לפינה חיבקתי את ברכי.. אף מחשבה
לא עברה בראשי. שום דבר. המדבר בעונות הקיץ היה מלא יותר חיים
ומחשבות ממני באותו רגע.

המכנסיים למטה, גם כן התחתונים. אתה מוציא אותו, מכוון אלי
וזרם חם של שתן פוגע בגופי, בפניי..
לא היה מקום לחרטות או דמעות מיותרות. הרי ידעתי שהוא אוהב
אותי. אחרי הכול.. אני יודעת, אני מרגישה.
כשסיימת, קירבת את איברך לשפתיי ואני, מתוך הבנה או הרגלי
פערתי את פי, וניקיתי אותך. לא נורא, חשבתי לעצמי. לא נורא...

ציפיתי שתשחרר אותי. הרצפה הייתה נורא לא נעימה בשעות הלילה,
והרטיבות הפכה אותה ליותר קרה.
פחדתי להזיל דמעה.

אבל לא כן..
בעוד שאני רואה אותך מתלבש, הבנתי שאני נותרת כאן..
סימנת לי בידך לנקות את הטינופת שנשארה לאחר האקט.
לא הייתה לי שום דרך אחרת לנקות חוץ מאשר ללקק את זה.

רשרוש המפתחות העיר אותי. השעון הורה 5. כבר בוקר.
נכנסת מחייך.
חייכת אלי.
והרגע הזה היה שווה את כל הסבל שבעולם.
הושטת את המפתח לחופש שלי ואני פתחתי את האזיקים.
הבנתי שאני רשאית להתרחץ. הריח שנדף ממני לא היה מן הנעימים..
הדבר היחיד שהיה לא ברור היא השאלה מדוע היטבת עמי כל כך.
כשיצאתי מהמקלחת, הבנתי מדוע. הבנתי הכל.
גם אילו ידעתי על כך מקודם לא הייתי עוזבת. אני אמות בלעדיך.
אמות מוות קר. אגווע בבדידות.

באמצע החדר עמדו ארבעה גברים. הם נראו ענקיים.. למרות שהחדר
והתקרה לא היו מן הקטנים והנמוכים.
צמרמורת עברה בגופי.
מתוך אינסטינקטים חייתיים בלבד התחלתי לרוץ.
לרוץ לאן? מבדר..
לרוץ לאן..
בתוך תוכי לא רצתי, לא ברחתי. ידעתי שזהו מבוקשו של האחד
והיחיד. רצונו של האביר שלי.. זה שיציל אותי ויאהב אותי.
איזו זכות יש לי להתנגד לחשק שפוקד את אהוב ליבי?
גופי הוא זה שהתנגד..
זה הוא שניסה להימלט.
הגברים תפסו בי והשכיבו אותי בחדר הסמוך. בעיני סרקתי אחר
אדוני. זה שישקיט ויאמר שזהו הדבר הנכון לעשות.זהו רצונו.

בסופו של דבר הבחנתי בו.
עיניי ועיניו נפגשו בדיוק בשנייה שבו אחד מהגברים הזרים חדר
אלי. הכאב הפיסי היה קשה נשוא. דמעות שלא שלטתי בזרימתן פרצו
מתוכי יחד עם אנקת כאב. המשכתי להביט בעיניו. העיניים הגדולות,
מלאות החשיבות והביטחון. הדמעות הציפו אותי. גרוני ניחר מעצם
החדירה החדה.
הגברים השתעשעו עמי אחר אחרי השני.
לאחר זמן מה, נקשרתי למיטה כשבטני צמודה למיטה.
אחד הגברים חדר אלי מאחור. הרגשתי כיצד מעיי נקרעים מעוצמת
הכאב והחוזק..
אדוני פסע אלי, התכופף ונשק למצחי.
הרגשות החמים ביותר עטפו אותי ואף השכיחו ממני את הכאב לשניות
אלוהיות.. שניות של אושר עיוור.

התעוררתי בחדר לבן.. חדר עם מוניטורים, שידות וריח של
תרופות..
חיפשתי את זה שעשה אותי כל כך מאושרת.
לא מצאתי אותו יותר.
לעולם.

בידיי היו מונחים פרחים צהובים. ופתקה. בפתקה נאמר שהוא לא
מצטער.
שהוא יחזור.
יחזור בשביל.
ואני חיכיתי..
חיכיתי כל כך הרבה זמן..
כל שארית חיי חיכיתי.
אפילו חזרתי לדירתו לאחר ההחלמה.
בלילות בודדים אני מתיישבת בפינה, על הרצפה הקפואה, לזכר הימים
הטובים.

היצירה הינה פרי דימיוני המעוות ואינה מבוססת על אירועים
ריאלים.