[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הפעם זה היה שונה.
הרגשתי מאושר, בעננים.
זה היה מקסים , דיברתי איתה בטלפון
דיברנו על עצמנו והתחלנו להכיר, הרגשתי טוב.

הרגשתי כל כך טוב, שבמהלך השיחה ששהיתי בחדרי
החלתי לרוקן את המדפים מהפריטים שנשארו.
לקחתי את הדברים ששכבו להם שם על המדף.
הכנסתי לתוך הקופסא שלי ושלה שעטופה בתמונותיו של הנסיך הקטן,
איזה אירוניה, מה יש בתוך הקופסא? רק אני יודע, בטוח לא
כיבסה...
מדהים, אחרי ארבע וחצי שנים
עוד נותר שם מקום , מקום לדחוף את כל שאר הדברים,
מקום שכאילו נשאר שם במיוחד בשביל זה.

אני קובע איתה, מתלבש, מתארגן, בדרך לא מעשן,
שומר על ריח טוב, לפני שמגיע לביתה מבשם את עצמי עוד טיפה.
ומתקשר... היא יוצאת דווקא נחמדה, לא גבוהה, עקבים גבוהים.
שיער שטני, עניים כחולות, ושמה כמו שכבר הכרתי יש בו משהוא
מיוחד
לא שם שיגרתי, שם שמכריח אותי ללמוד עוד, להסתקרן.

אנו מתחבקים במין טיפשות של פגישה ראשונה.
היא נכנסת לאוטו, ואנו נוסעים לשכור סרט בבלוק בסטר הקרוב
לביתה.
אנו מגיעים, עומדים ובוחרים, אני שם את ידי על מותניה, נהנה
משניה של מגע.
בוחרים סרט, משלם, חוזרים לרכב ונוסעים בחזרה לביתה, לחדרה.

מחנים את הרכב, נכנסים לאזור המדרגות, היא מוציאה את המפתח
בחדר המדרגות
ומחפשת, מחפשת את החור, אני כאילו בצורה שגרתית, מוציא את הפנס
הקטן,
אותו אחד שיושב בצרור המפתחות שלי מיום הולדתי האחרון,
אותו פנס, שהיא, האקסית האגדית נתנה לי בתוספת המשפט " משהוא
שיאיר את דרכך"
כן , אז הוא מאיר, מאיר את דרכי לדירתה של מישהי חדשה.
הפנס עוזר, אני מחזיק בו, מהרהר דקה תוך כדי שמאיר לה את חריץ
המפתח.
הדלת הנפתחת מוציאה אותי מריכוזי, מכניס את הצרור לכיס ונכנס.

פותחים את דלת ביתה, עולים לקומה העליונה ונכנסים לחדרה,
חדר נחמד, קטן שרובו הגדול מיטה, מורידים נעליים ויושבים על
המיטה
היא נשכבת אנכית ואני יושב אופקית, נשען על הקיר, וממשיכים
לדבר.
מדברים על הפסיכומטרי שלה, על הדירה הישנה שלה ומדברים.

פתאום הדלת בביתה נפתחת וצעדים ממלאים את ביתה אמה דופקת על
הדלת
היא מאשרת והדלת נפתחת, שיחת סרק קטנה בניהן , שלום שלי, ושוב
אנו לבד בחדרה.
ממשיכים לדבר עוד כשעה קטנה, והיא מציעה משהוא לנשנש.
אני עונה בחיוב, והיא יורדת למטבח להכין לנו משהוא.
אני לבד בחדר, תופס את מקומה על המיטה, וחושב,
חושב על זה שאני בחדרה של משהיא בפעם הראשונה מאז הפרידה.

היא חוזרת ומחייכת חיוך קטן כשרואה אותי במקומה על המיטה,
וזורקת הערה עוקצנית.
אני מתחיל לנשנש, והיא מכניסה את הסרט ל DVD סוגרת את האורות
ונכנסת למיטה.
אנו שוכבים במקביל ומתחילים לראות... לאט לאט מתקרבים אחד
לשני,
היד שלי מוצאת מקום טוב מתחת לצווארה ונצמדים לאט לאט אחד
לשני.
אני כבר לא מרוכז בסרט, מרוכז בהרגשה, מרוכז בה, מרוכז בלחבק
אותה
נהנה, ממש נהנה מההרגשה.

טוב, לא יכול יותר חייב לשירותים, אז עוצרים את הסרט ואני הולך
להתרוקן,
לאחר כמה דקות חוזר, שוב נכנס למיטה שנשארה חמה, מחפש מקום
נוח, ובפעם הראשונה מנשק לה בשפתיה
שפתיים קרות, קשות, לא כאלה שהכרתי, אני מעדיף אותן בשרניות
עבות, כאלה שממש כיף לנשק
אבל אחרי תקופה כה גדולה של יובש, לא בה בטענות, וממשיך לנשק ,
עכשיו שהקרח נמס לחלוטין
גם מחבק, ממש מחבק, שוכבים בצורת כפית, כל כך כיף, כל כך
התגעגעתי לזה, מאושר עד הגג,
וחושב חושב על האהבה האגדית שהייתה לי, מחבק חזק יותר, רוצה
לחזור לימים שהרגשתי מאושר, שלם.

ממשיכים לראות את הסרט ואני בדקות הראשונות רק מרוכז, מרוכז
בה, בחיבוק, במגע, ומרגיש טוב.
ממשיכים לראות כך, עד סוף הסרט, השעה כבר מאוחרת, לי יש עבודה
מחר, אבל לא מוכן לישון, לא רוצה להירדם, רוצה להמשיך להרגיש
את המגע, את התחושה, את החיבור, מסתובבים אחד לשני וממשיכים
לדבר,
הפעם מדברים על נושאים אינתימים, שיחה ארוכה של שעה או יותר,
כל אחד מסביר את דרך הסתכלותו
בעולם, את האני מאמין שלו בנושא, אנו שוכבים ואני ניגש לאוזנה
ומתחיל לעסות אותה בלשוני.
כמה שהיא אהבה את זה, הרגשתי אותה, מתפתלת, זזה, מתענגת, ואני
כל כך רוצה להשתחרר...

ככה עוברת עוד שעה, מתנשקים ומתעלסים, היא מתחילה להירדם, ואני
מחבק אותה, מלטף את ידה ומפנק אותה, טיפה מסז' בגבה, ושוב נכנס
מתחת לשמיכה ומחבק עד שהיא נרדמת.
אני נשאר ער, מביט בה, האם אותה אני רוצה ? אולי אני נהנה רק
מהרגע, אני נהנה כמו עוד גבר רגיל שמזדמן לו בצורה זו או אחרת
להיכנס למיטתה של אחרת, ומרגיש טיפה רע, רע עם עצמי, לאן הגעתי
? נכנס למיטת אישה שאיני בטוח שאני חושק באהבתה.

נשאר שם, קפוא במיטתה, שהיא נמצאת בחיקי ישנה, אני ממשיך ללטף,
בשביל ההרגשה שלי, ההרגשה שיש עוד בחיים, בעולם , בסביבה
הקרובה, טיפה מעורפל אני זוכר את חצי השעה שלאחר מכן, עד
שהשעון המעורר עושה את שלו ומעיר את שנינו... אנו מתעוררים,
מתארגן, אנו יורדים לחדר המדרגות, אני עוזב אותה לא לפני שאני
מנשק ומחבק אותה כאילו הייתה אישתי שאני עוזב אותה ליום עבודה
שיגרתי, משם מיהרתי הביתה להתארגן,
בדרך לעבודה, עובר דרך קפה ארומה, לקנות קפה חזק שיצליח לשמור
אותי ער לפחות לשעות הקרובות. ושוב,
נזכר איך הפעם הראשונה שביליתי בקפה ארומה, הייתה איתה, עם
האהבה האגדית שלי ושוב חושב על כל מה שעברתי הלילה.

נוסע לעבודה עם הקפה ביד, מאושר, עד הגג, מאושר לדעת, שיש עוד,
עוד נשים, שחושבות אחרת, ששווה להכיר מקרוב, בעלי צבע עניים
יפות יותר, או שאולי אני משכנע את עצמי... אולי.

באותו יום שישי בערב, לא יצאתי, נשארתי לבד בחדרי, הלכתי
לישון.

מאז אותו בוקר שעזבתי אותה, לא נפגשנו, זה היה ערב חד פעמי
ונגמר.

אבל אותו לילה עשה לי משהוא, שיחרר אותי, גרם לי להבין, שהחיים
ממשיכים גם אחריי,
מאז אותו ערב, גם לא יצרתי קשר עם אהבתי האגדית.... מאז אני
ממשיך בדרכי שלי להשיג את אהבתי הנכונה, זאת שתרצה תמיד, ולא
תעזוב....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין!








אלוהים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/05 14:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן פורקוש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה