זהו סיפורו של יצור עלום שם. קראו לו אדם, קראו לו נמלה, קראו
לו עלה. זהו הסיפור השני שלי שמתפרסם ב"הבמה". אני מקווה שתהנו
לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב אותו. אין כאן שום ביקורת
כלפי אף אחד אלא רק מסר קטן. humen nature
שלכם, the shepherd

השקט הזה... הופר על ידי קול...

"זוהי השעה השנייה לבוקר זה. זהו בוקר מספר 365 להיוולדות
המלכה. קומו, התעוררו, השכימו לעוד יום בשירות המלכה האהובה
שלכם."
קול מוזר החריש את אוזניי. צפצוף שכזה, חודר. מאלץ אותי לקום
ממיטתי, אסור לי לישון. ההכרה חזרה אליי, לאט לאט נזכרים בהכול
הכול, הדם עולה לראשך ואתה שוב מתחיל לחשוב על היום הנהדר
שמצפה רק לך. חדרי שוב מסודר ומצוחצח. לא שיש מה לבלגן, הבגדים
מונחים בדיוק איפה שאמורים להיות, כובע העבודה מונח על ידם
והתג המיוחד המראה את שמי ומאחוריו איזה שהוא סמל של עוצמה
מחכה רק שיתלו אותו שוב. בדקתי שוב אם הכול כשורה, הכול על פי
"החוזה", אותו מסמך שאין לערער עליו. יש בכלל אפשרות כזאת?
הדלת נפתחה על דעת המפקח. כולם החלו נוהרים על העמדות שלהם, כל
אחד ואחד. הממונים על הממונים על הפועלים התיישבו בצד והתרווחו
להם. אם לא הזכרתי זאת, אני ממונה על פועל. מסתבר שלא הזכרתי.
הממונים עלי התרווחו בשורה ארוכה של כיסאות, כל אחד תופס
שניים. אחד לאחוריו ואחד לרגליו. שותים את המשקה בהנאה,
בחיוכים שאין עליהם סיבה.
ההליכה במסדרון הייתה דבר שבשגרה, הממונים הלכו בשורה מדויקת
לצד הפועלים, שבהמוניהם צעדו לקראת יום עבודה שגרתי. הסתכלתי
בדיוק רב על כובעו של ממונה אחד. הוא היה בצבע לבן, מוכתם קצת
בצד. הנחתי ידי על כתפו, והוא הסתובב. פנים רגילות היו לו.
זועקות "ממונה!". הערתי לו על הכתם שהיה לו בכובע, והוא חייך
והמשיך ללכת. כאלה אנשים הורסים את החברה שלנו, אך לא הערתי
לו.
כשנכנסים לכור העבודה, מקבלים את המחנק של השנייה ולאט לאט
מתרגלים. זו חוויה שאין לתאר במילים. קוצר נשימה, עיניים
קופצניות, הגוף רועד ואז מפסיק הכול. האין זה כך, נפלא?
הכור עצמו תמיד הרשים אותי מחדש, הוא היה כולו אדום, גופות
מוטלות בצדדים, פועלים זועקים לעזרה, פועלים הולכים בשורות,
אדמה מוצקה, מדי פעם אפילו איזה קרן אור. הלכתי אל עמדת הממונה
שלי, היא הייתה מכוסה בדם. הרבה דם. לא התרגשתי, אני כבר רגיל
למצבים כאלה. לקחתי את המטלית המונחת על השלט עליו היה כתוב
"כאן להניח מטלית", וניקיתי.
צוות הגופות הגיע. הם לקחו את גופת הפועל אל "השן התותבת".
אגדה אשר נפוצה על ידי הממונים עלינו. אף אחד לא ידע לאן
מועדות הגופות, אך כולם היו בטוחים ש"השן התותבת" מעורבת בזה.
הפועל נפל מקומה חמישים ושלוש, כך סיפר לי איש הפינוי, ראשו
חבט בפדל השליטה שלי והתנפץ. הכול היה כתמול שלשום.
כולם עמדו. היה שקט מפחיד, אף אחד לא הסתכל על אף אחד. אחד
הפועלים העז להשתעל. אך עדיין, אף אחד לא זז. פתאום - רעמת
קיטור! כולם חזרו לשורותיהם ומיהרו לעבוד. יש לנו עוד להשלים
את הקן. זאת עבודה די בנאלית, הפועל לוקח את פלטת הברזל וממלא
מקום איפה שהופגז. שאריות של פלטות הברל נשארו בכל מקום. חבל
שלא הקימו "צוות ההפגזות"...
משהו לא כשורה, מישהו החליט למרוד! פועל אחד, אשר נראה ממורמר
עוד מתחילת השבוע, שמו נראה לי 38 ח"ג, זרק את התג ורץ לכיוון
היציאה מהקן. האזעקה הופעלה. מיהרתי ללחוץ על הפדל אבל משהו
היה חריג. הפדל לא נלחץ. בעטתי בו בכל כוחי אך הוא לא נלחץ.
הפועל רץ בהתרגשות אל היציאה. זעקות היו בכל מקום, הפועלים
נכנסו לפאניקה רצחנית. איפה, מי, מה, מתי? "השומרים" הוזעקו
למקום, יצאו מפתחי השמירה וגעשו אל עבר הפועל הסורר. הפדל לא
נלחץ עדיין, גיליתי חתיכת עצם. הזעתי כל כך, ראיתי בגוון אפור,
טישטוש איום בכל מקום. זרקתי את העצם מהפדל ולחצתי עליו. אך זה
היה מאוחר מדי. השומרים הגיעו אל הפועל בדיוק כשהתפוצץ. אחד
השומרים זעק בקול כאשר חתיכת רגל משומר אחר נחתה על פרצופו
הזועם ממילא. הוא השתגע, רץ ברחבי המקום כאשר הוא דורס  ורומס
כל מה שהפועלים עבדו עליו החודש או החודשיים. הוזעקו ה"מיגות".
אף פעם בחיים לא ראיתי מיגות. הם, פשוט היו, נהדרות. לבנות, עם
שיער ארוך מאוד, כנפים מבריקות. הן יצאו מתוך הפתחים הקדמונים,
בגובה התקרה, הסתערו על השומר המשתולל. הרי שאין כאן תחרות,
יצור אלוהי מול מכונה פשוטה כשומר. היה קול פיצוץ שהרעיד את
הקן. פועלים נפלו מקומתם והתרסקו על חומרי הבנייה. קטסטרופה.
השומר נעלם והמיגות נעלמו בתוך ההמולה והאור הלבן שנוצר
מהפיצוץ.
מחזה מדהים. אולי היפה ביותר שראיתי מאז התחלתי לעבוד בכור,
לפני 364 יום.
כולם חזרו לעבוד כרגיל. אך נדמה היה שהממונים עלי לא שקטו כל
כך. אחד מהם קרב אלי ואמר "אני יודע על הפדל. אנו נתקן אותו.
רק לידיעתך הכללית, בתקרית עכשיו נהרגו שני שומרים, וכ-190
פועלים נספו. מכל האנשים שכאן, וודאי שהאשם הוא הפועל הסורר
הזה, אין מה להתווכח. אך אין במה להענישו. אנו חושבים שזה הזמן
לענישה שלך הפעם. הרי אתה אחראי לפיצוץ השומרים, הלא כך? גש אל
המלכה."
הוא חזר אל ממוניו בחיוך גדול על פניו. רציתי לעשות משהו אך לא
הייתה הגדרה למחשבה שצצה לי בראש. גם על זה סופרו אגדות, כאשר
אתה חושב על דחף מסוים זה נקרא רגש. או שגרש. אינני זוכר.
הלכתי במסדרון המשמר. חיילים עברו על פני בחיוכים עבים במיוחד
עד כדי חשיפת שיניים, וקול אדיר היוצא מפיהם. לא הבנתי מה הם
בדיוק רוצים, אולי הם מבקשים לעבוד? אני חושב שלא. לעתים, יש
להשלים עם העובדה שמוחך הוא יצור פשוט כמוך. הרי הוא זה אתה.
כל כולך במוחך. האם הצורך לדבר בקול אדיר כמו החיילים הללו,
עוזר בצורה כלשהיא להתפתחות האתה? תהייה זו חלפה בראשי כמנוף
העבודה. הדלת נפתחה ולעיני נתגלו מראות מזוויעים.  
זו הייתה היא, הכל יכולה, הענקית העצומה והנוראה מכול. אכן,
הייתי בטוח שזו היא. זו הייתה המלכה.
משהו היה מוזר כאן. היה קל לנשום. הרגשתי אי צפיפות. התרווחות.
היה מרגיע. זאת הייתה אכזבה גדולה. ציפיתי שיהיה פה מחנק אדיר!

ובכן, יחי ההבדל הקטן.
המלכה פינתה את עוזריה ואת הממונים על הממונים עליי. היא אמרה
להם לתחזק את השן. תהיות, כל כך הרבה תהיות חלפו בראשי באותו
רגע. אני חושב שאשאל אותה, אלא אם כן זו תהיה חוצפה.
המלכה פנתה אליי. היא הייתה גדולה ממה שחשבתי. אורכה היה כשל
500 פועלים ו-12 ממונים. פרצופה היה מוסתר מפניי, בשל הגובה
הרב. הסתכלתי על ידיה הגדולות, אשר נמצאו בתחתית הגוף. הן החלו
לזוז. שמעתי קול חלש, שהוגבר והוגבר.
פתאו שמעתי זאת בבירור - "שאל אותי עכשיו לפני גזר הדין".
לא הייתה לי ברירה. "מהי השן התותבת"?
"מכונה. לב ליבו של הקן הזה. אליו נזרקים הגופות. ממנו יוצא
אנרגיה. האנרגיה מועברת לפועלים. הפועלים נזרקים לשן."
היא לא ענתה על שאלתי, אבל בהחלט ענתה תשובה מספקת.
"אין יותר שאלות בפי."
"אתה הולך לשרת במלחמה."
כמעט והתעלפתי, משהו פעם אי שם! בחוזקה. כאילו פטיש בתוך
גופי.
"מלחמה? אני אפקד על הקרקעות?"
"ובכן, לא בדיוק. אתה תצא להילחם בגדוד ה-9034 של המלכה היריבה
שלנו. ואתה גם תנצח אותם."
לא הספקתי להוציא מילה ומיד באו כמה מאנשיה הממונים על ממוניי,
והוציאו אותי משם בכוח. נתנו לי כידון ומגפיים.
יצאתי מהקן. התרגשותי החלה לעבוד כשבדיוק רציתי לפטר אותה.
האור, הכה בי כגוש ברזל. לאט לאט כשחזרתי לעיניי, נגלה אלי
הגדוד שלי. הם עמדו בשורה. ללא נוע. ללא תזוזה. ללא נשימה.
פשוט, עומדים. רציתי להגיד משהו אך פחדתי להפר את השקט. על מי
אני צוחק, אני הממונה! המלכה לא שולטת כאן. הייתי יכול לעשות
משהו, הייתי יכול... הייתי יכול...
אך לא עלה במוחי רעיון מבריק.
החלטתי לנסות לבצע את מטלת המלכה. התחלנו צועדים. צעדתי
מלפנים. הכידון היה מונח על כתפי הימנית, כאשר ראשו כלפי מטה.
מעולם לא החזקתי כידון. אך נראה שכל החיילים נטולי ההבעה דווקא
כן. הם הניחו אותה על הימין, עם הראש כלפי מטה. הרגשתי שאני
עושה בדיוק מה שאני אמור לעשות.
ראיתי אותם. גדוד לבן, כולו לבן. מסתער. דורס. הכול. הכול.
הקרקע לא רעדה. אין לקבוצה ממוזערת שכזו כוח להרעיד את האדמה
כמותי! הוריתי לחצי מהגדוד לבוא מימין, בעוד שהגדוד השני יצעד
קדימה ויעכב אותם. הפתעה אסטרטגית, קראתי על זה ב"חוזה".
הסתערתי! לבי אמיץ! לבי??? מאיפה הוא הופיע? אכן, הזמן הלא
נכון במקום הלא נכון. פתאום נזכרתי בהכול. שמי המקורי נגלה
לעיניי כמו המיגרות האלוהיות. תקעתי בכידוני את החייל חסר
ההבעה של המלכה השנייה. להפתעתי הרבה, לא הצלחתי להוציאו. הוא
חייך אליי. עצם את עיניו.
הסתכלתי הצדה. עיניי היו שלוות, רגועות. לא צווחתי. לא צרחתי.
לא היה בי חשק להילחם. למות כגיבור, איך מה עשיתי. הכידון היה
תקוע במותניי. דמי זרם. ראיתי כל כך הרבה ממנו, שכבר הפסקתי
להתרגש מזמן. חיי עברו מול עיניי. אפשר לסכם אותם ביום-עבודה,
שינה וארוחת לילה. כמו כן אין לשכוח את החלומות על מלכתנו.
אילולי היא הייתה אומרת לי מילה טובה.
צנחתי וראשי על הקרקע. חייכתי, בפעם הראשונה בחיי, חייכתי.
הריסים הכבידו עליי. נעצמו לאט לאט ללא שליטה. תחושה לא מוכרת,
נמשכת לנצח ונגמרת ברגע שאתה עוצם את עיניך. אתה רק בורג, בורג
קטן במכונת הנמלים הגדולה. טיפה קטנה בים אין סופי.