כדי לשים את המרחק בינינו, חטאתי את החטא הנורא מכל. כדי לוודא
שלא תרצה עוד בקרבתי, עשיתי את הלא יעשה.
עשיתי את זה 3 פעמים, עם שלושת החברים הכי טובים שלך.
וזה עבד, או שלא, אולי לא היה לך אכפת, אולי די היה בתלותיות
הבלתי סבירה שלי כדי להרחיק אותך ממני לצמיתות.

ולימים נפגשנו שוב, ורציתי כל-כך לספר לך הכל, שתדע את שעשיתי,
שתדע את האמת לפני שתביט בעיני ותיקח אותי שוב בזרועותיך, אולם
אתה, על אף המרחק ביננו, היסית אותי ואמרת - "אני יודע, הכל
אני יודע, אל תאמרי דבר".
ועל אף המרחק ביננו, תמיד היית שם, ברע וברע יותר. תמיד ידעת
מתי אני שבירה וזקוקה לעצתך, תמיד הרגשת את כאבי בכל מקום שבו
היית, ותמיד, אבל תמיד, משך שנים ארוכות, היית מתקשר אלי
ברגעים הכי קשים. תמיד תפסת את הדמעה הראשונה ומחית את
האחרונה.

ומאז עברו שנים. והכאב של אתמול נמחה ואיננו עוד, והיום, על אף
המרחק שביננו, אתה פונה אלי כאילו לא היו הדברים מעולם.
ואני בזה לעצמי. כל הדברים שרציתי שתחוש אתה כדי לא להביט שוב
לעולם בעיני, חשה אני כעת לעצמי, ואינני יכולה להביט בעיניך.
לעולם לא אסלח לעצמי על האמון שהרסתי, על החברות המופלאה
שקרעתי בעקשנות כה גדולה וכה מטופשת, על המרחק שזרעתי בינינו.

התיקח שוב את ידי ותסמוך כי אוביל אותך בחושך? התחדש הבטחתך
להיות שם איתי בשחור הגדול, אחרי שהכל יגמר?

כמה אני כמהה שוב לאהוב אותך, כפי שאהבתי אז, אהבה שלמה ומלאה
שאיננה יודעת גבולות, ולא עבורי אני רוצה זאת, אלא עבורך.
אני משתוקקת למלא שוב את החור שנפער בחייך כשעזבתי, אני משוועת
לשלמותך יותר משאני משוועת לשלמותי שלי, מה לא הייתי נותנת כדי
שתדע את כל אלו.

מה לא הייתי נותנת כדי שתהיה שוב מאושר.