"פה טמון שמואל יעקב, בן ר4 יצחק (לייזר) אברמוביץ4

נולד ב-כ4 ניסן, תרפ"א
נפטר ב-יא4 בתמוז, תשמ"ד

ת.נ.צ.ב.ה."

הבטתי במצבה האפורה, ובחלקה השמורה שלידה. סבא. ואני כל כך
מתגעגע אליו. כל שנה אני בא לבקר אותו, תמיד לבד, תמיד שבוע
לפני האזכרה. אני לא יכול לסבול את חוסר הרצינות של בני משפחתי
באזכרה. אף אחד לא אונס אותם לערוך לו טקס, מדוע הם באים אם
אין הם מתייחסים אליו בכבוד המתאים? את סבתא לא מביאים לאזכרות
כבר עשר שנים. קשה. קשה לגרור אותה בימים החמים של הקיץ, עם
כסא הגלגלים על דרך האפר בינות המצבות, ולשמוע אותה מדברת אתו
לפני, אחרי ובזמן האזכרה.
אהבתי את סבא מאד. אם יורשה לי לומר שהוא היווה את אחת הדמויות
המעצבות ביותר של חיי, ואף על פי כן או אולי בשל כך נעצרתי
אני. רציתי להיות כמו סבא, להילחם בפרטיזנים, לקפוץ מרכבות,
לבנות את הבית הראשון במו ידי מקורות עץ וחתיכות פח בלבד. אולם
לא יכולתי. לא ניתנו לי ההזדמנויות המתאימות, לא פרצה מלחמה
כשהייתי בן 18, לא נאלצתי לראות הרג ומחלות בגיל כה צעיר, לא
מצאתי עצמי עם ברירה יחידה בדמות העתקת שאריות חיי לארץ אחרת
וזרה כל כך, על כן מעולם חייתי בצלם של דברים שרציתי לעשות לא
יכולתי. מכיוון שלא יכולתי לעשותם התעצלתי, ואני מודה באשמתי,
לחפש מטרות אחרות להשיג, לשמש מופת כמו סבא בתחומים שונים
לגמרי, שיתאימו לרוח התקופה. ואז גם התחלתי לאכזב אותו. לא
התגייסתי להיות צנחן, וגרוע מכך- הייתי פקיד ושוחררתי כעבור
פחות משנתיים כיוון שנדרסתי על ידי משאית. ציוני בבית הספר
התיכון לא היו מזהירים וכך נראה גם העתיד המקצועי שלי לבוא-
נדדתי בין עבודות זמניות שבע שנים, שבע שנים של רווקות, כיוון
שאף אישה לא תאהב גבר שעובד בעבודה זמנית ללא הכשרה, גבר שנכשל
בצבא.
לצערי הוא הספיק לראות אותי נכשל בצבא כך, והספיק לטעום איתי
את טעמם המר של פיטורים ממקומות עבודה בזה אחר זה, במשך שלוש
שנים כמעט. עודני מקנא בו, סבא שלי תמיד הצליח בכל, גם בזמנים
קשים, אשתו, סבתא, תמיד אהבה אותו ותמכה בו, ובאמת כך הרבה
יותר קל לחיות, אני מתכוון בידיעה שמישהו אוהב אותי וממתין לי
בבית. ניסיתי לפתוח עסק, כמו סבא, לא רציתי לבקש לעבוד בחנות
שלו, למרות שדודי ניהל אותה כעשור לפני מותו של סבא, לא יכולתי
לשאת את המחשבה שלא אהיה איש מכירות טוב, או שאטעה בחישובים
ואגרום להפסדים ואכזבה לסבא. אז ניסיתי לפתוח חנות משלי, וזו
באמת הייתה חנות מוצלחת- מכרנו שם, חברתי דאז, ואני, מגוון רחב
של פריטים החל מאלכוהול זול, דרך מוצרי אוכל בסיסיים ועד כלי
עבודה, הכל לאוכלוסיית העובדים הזרים, המבצעים היו כתובים בשלל
שפות אסייתיות, סלאביות, אפריקאיות; וגם היה מכשיר טלפון אחד
לשיחות בינלאומיות מוזלות. הבעיה החלה בניהול כושל של
החשבונות, משם ועד לחוסר יכולת להשיב את כספי ההלוואות הייתה
קצרה, ואז, בית המשפט הכריז עלינו כפושטי רגל. דודי עזר לי
לשלם את החובות כשמשכן לפרק זמן קצר את חנותו של סבא. הרגשתי
זוועה. מאז אותו מקרה מצאתי עבודה כאיש תחזוקה בבניין העירייה,
ולמרות שמדי פעם ישנן טעויות, שהרי כל בן אנוש טועה, האחראים
עלי מגיבים בסלחנות. אני מתגעגע לסבא. כל כך הייתי רוצה לדבר
אתו לעתים, אני רוצה לחשוב שהייתי מוכן אפילו פעם אחת לבקש
ממישהו לדבר עם סבא, אבל אני יודע שאחרי כן אתאכזב וקרוב
לוודאי ארצה לשוחח עמו שוב. ומה אם יגער בי? או גרוע מכך, אם
יגיד שהוא מאוכזב מנכדו?
בצעירותי נהגנו, סבא ואני לשוחח המון. היינו נוסעים, סתם כך,
לטייל ברכבת, לנסוע ולשוחח. היו אלו הימים ההם שהאזנתי לכל
סיפוריו היפים, וקנאתי בו על שזכה לחוות את כל אלה. זכורה לי
שיחה כזאת, אני מאמין שהייתי כבן שבע שנים, ושאלתי את סבא מתי
גם אני אוכל להרוג את הנאצים ולקפוץ מהרכבת, והוא ענה לי
שלדעתו לא אצטרך. אני זוכר שמיד פרצתי בבכי, כיוון שחשתי שהוא
אינו סומך עלי שאוכל להיות כמוהו. הוא באמת היה אדם חזק. לאבא
מעולם לא הייתה הנוכחות של סבא, ואני מאמין שגם הוא הבחין בזאת
בהתבגרותו- או שאישיותו הצעקנית אך הנעלמת התפתחה כתגובה אילמת
לשקט של סבא והוא מעולם לא עמד על ההבדלים הללו. בזמן שסבא
בחיוך מאיר או בארשת רצינית הצליח להביע יצירה מוזיקלית של
רגשות, אבא עודנו מדבר, דיבור לא נינוח, התקפי ללא סיבה,
קולני, טנורי. אחיו ואחותו של אבי, אף הם נעדרים הנוכחות של
סבא. כן, באמת קשה להתבגר לצד אדם גדול. הם, כמוני חשו זעירים
כל כך בכל ארוחת ערב שישי, חסרי ישע בכל הצטלבות דרכים בה
נדרשו לקחת החלטות שנוגעות לחייהם, ילדותיים מדי בחברת חבריו
של סבא.
וסבתא, סבתא אוהבת אותו בעולמה הדמיוני. אני רואה אותם עכשיו,
לפני קום המדינה,  שניהם צעירים,  סבא מביע את רצונותיו במילה
או שתיים, וסבתא- איך ניתן לראות אותה? פטפטנית? מרוממת רוח?
כנראה שכן, כל מערכת יחסים זקוקה לצד דברן אחד לפחות, אולי
נשמעת ברחבי ביתם הריק ברחובות יותר מכפי שאני זוכר בילדותי,
אך הכל היה עוד לפני שהם החלו לעצב אחד את אישיות השנייה. אולי
סבא נהג לשתוק יותר לפני שפגש את סבתא? מעולם לא שאלתי אותו
מתי הוא סיפר לה על מעלליו בימי המלחמה, ובכלל, איך נפגשו? כעת
כבר מאוחר מדי, לדעתי.
הנחתי אבן על המצבה המזקינה. "פה טמון שמואל יעקב.." סבא
שמוליק שלי. למרות הכל, עדיין מוזר לי שהוא איננו. עם מי אשוחח
בערבי שישי? לפני מי אתגאה בהישגיי? האם, יום אחד, כשלי יהיו
ילדים, ונכדים, האם גם אני אהיה להם מעין סבא אגדתי כמו שסבא
שמוליק היה בשבילי? או אולי לא אזכה כלל לנכדים, או אפילו לא
אדע כשיהיו לי.. ברגעים כאלה עצוב לי לבד. אני יודע שסבא היה
רוצה שאמצא אישה ושיהיו לי  כבר ילדים. הם בטח יקבלו את מתנת
המתמטיקה ממנו, כפי שהיא עברה לאחי. סבא שמוליק.. שמואל
יעקב..
הרמתי את ראשי מעבר למצבה, להשקיף מעט על נוף הקברים סביבי.
בית הקברות היה ריק, מלבד גברת אחת, לבושה חצאית, כבת עשרים,
ניתן לנחש גילאים של נשים לפי התעצבות הישבן שלהן בגילאים בהן
הן צעירות בפניהן- ככל שהישבן מעוגל יותר ובולט מהמותן, כך היא
בשלה ומבוגרת יותר, ומעבר לשלב הזה כל שנותר הוא לנחש לפי
הקמטים בפנים וזוויות החזה. ישבנה של הגברת לא סיים את
התעצבותו, כך הסקתי בחושי הלא מקצועיים.המשכתי לסקור את מותניה
הרחבות, את שיערה השטני והלא מטופח, את גבה ממנו בצבצו אגלי
זיעה בודדים ומביכים.  הבטתי על המצבה לצדה הייתה.  השם לא היה
ברור, אני משער שיוצא תימן היה המנוח, מועד הפטירה היה לפני
שנתיים. אדם מבוגר. הגברת הרכינה ראש ואני משער ששמעתי יבבה.
מיד הסבתי ראשי חזרה לסבא, אך כבר לא יכולתי לחשוב עליו. ראשי
פונה למצבה אך עיני אל הגברת, אל בכייה. לבסוף לא הצלחתי למנוע
מעצמי ושאלתי אותה לקרבתה עם המנוח. "שכן" אמרה "שכן קרוב".
כעת יכולתי לראות את פניה בבירור יחסי. עיניה כוסו במשקפי שמש
אך מלבדן נראה אפה הגדול, שפתיה הדקות ועור פניה החיוור
והמצולק מפצעי בגרות ישנים. היא קרבה אלי וביקשה מפית נייר.
הושטתי לה מחבילה ובדרכה של ידי לידה עם המפית שיניתי דעתי
וניגבתי את דמעותיה מלחייה. על לחייה פלומת שערות שקופות. היא
לא הביעה התנגדות ליצירת המגע והמשיכה להתקרב בצעדים מהוססים.
"ואתה?". נמלאתי גאווה משונה עקב העניין שגילתה בי ככה סתם,
"זה סבא שלי. תכירי" סיימתי בחיוך. היא השיבה לי בחיוכון מלא
התרגשות וקדה באצילות: נעים מאד. באחת הבחנתי שמבטה השתנה
משליו לנדהם: "אתה.. אתה מלאך?" לא ידעתי מה לומר. כמובן
שאינני מלאך, מדוע היא שואלת? "בוודאי שלא!" חייכתי. אילו רק
הייתה יודעת. מה פתאום מלאך? היא קרבה אלי ואחזה בידי עם
המטפחת. "מי שלח אותך אלי?"
מאותו הרגע הוקסמתי ממנה כמו לא הייתי מעולם עם אישה- ההתרגשות
הראשונית הזאת, ובכל זאת- אינני מלאך, ולעולם לא אהיה. "באמת..
אם רק היית מכירה אותי" התחלתי אך לא יכולתי להמשיך, שכן היא
הביטה בי, עד עכשיו גופי מצטמרר מזיכרון המבט הזה, והשתיקה
אותי. זה זמן רב שלא הייתי ברגע כה אישי עם אישה. לאחרונה כל
הנשים שעברו במיטתי היו נערות ליווי, מגע חם שכזה לא חשתי
שנים. "מי שלח אותך אלי?" חזרה על שאלתה. לא ידעתי מה לענות.
התחלתי לפקפק בחיים: האם היא צודקת? האם אני מלאך? אולי היא
מלאכית שנשלחה אלי?  לעולם לא אוכל לדעת. אפילו את שמה אינני
יודע. לנערות ליווי יש שם, שם בו תשתמש אם תהיה מרוצה מהשירות
או אם לאו, לנערות הללו יש שם ואיכות. לאישה הזאת לא היה שם,
אך הייתה נוכחות. חשתי אותה בתוכי כשאנחנו עומדים מול המצבה של
סבא שמוליק והשמש ממוקמת בשעות אחר הצוהריים.

כמה זמן עמדנו זו מול זה מחזיקים ידיים? לא אוכל להאריך, אולם
הנשיקה, למרות שאיחרה כנראה, הגיעה לבסוף. בנשיקה זו היא שאבה
ממני את כל כולי השלילי והחדירה בתוכי טוב לב ונועם בכמויות כה
רבות עד כי שמעתי עצמי אומר ללחייה בין כפות ידי "את המלאך, לא
אני.." ותחבתי את ראשי בין צווארה לכתפה. אף פעם לא הרגשתי כך,
והרגשתי שאני עומד לבכות, אינני יודע מדוע..
אולי אפילו זלגה דמעה אחת מעיני עליה, אינני זוכר במדויק את
אותם הרגעים, על אף שאני זוכר את ידיה מגששות אחר כפתורי מכנסי
ומוצאות אותם בהצלחה, בעוד אני מחבק אותה, אך משידיה צלחו
במשימתן, ירדה ידי השמאלית ללטף את ישבנה. גופה רך כל כך, ידיה
הרכות הסיטו את תחתוני שלא יכאיבו ולא יעצרו דבר. אחר אחזה
בשתי ידי, הניחה אותן על מותניה, הסתובבה עם ישבנה אלי וכעת,
שעונה עם זרוע אחת על המצבה המזדקרת של סבא שמוליק, הרימה את
חצאיתה והכניסה אותי פנימה עם ידה השנייה. ההרגשה החלקלקה
המוכרת והיא החלה לגנוח ולצעוק, מהר מדי לטעמי, ידי עדיין
אוחזות במותניה ושפתי מחפשות את צווארה או את ראשה, אך היא
שעונה נמוך מכפי שאוכל להתכופף, היא קרובה מדי לסבא, פתאום
מצאתי עצמי ממשיך מכוח ההרגל אך בוהה בכתוב:
"פה טמון שמואל יעקב בן ר4 יצחק (לייזר) אברמוביץ4 נולד ב.."
מחשבתי איבדה ריכוז לגמרי, ומהר מאד מצאתי עצמי מנותק מהגוף
ומתחושותיו, מגניחותיה של האישה המסתורית, מרכותן של מותניה
המדושנות, מבית הקברות. שעות הדמדומים החליפו משמרתן עם החשכה,
ואני מטייל, שוב בן שש עשרה עם סבא בפרדסים ליד בית הקברות
הישן, סבא סיפר שבמשך שנים לא ידעו אם הקברים שייכים ליהודים
או למוסלמים כיוון שהמצבות כולן עד האחרונה נשחקו כליל, וכשרצו
לסלול כביש בארץ הנבנית הדבר היווה עימות חריף בין הגורמים,
בין אם הדתיים, המוסלמים ורשויות העתיקות עד שהוחלט לבנות כביש
עוקף, וכך ניצלו הפרדסים סביב בית הקברות. כיום שכונות מגורים
מאכלסות את הפרדסים, אך סבא אמר בזמנו, כשרק החלו לבנותן,
"אנחנו ארץ קטנה, ועד שלא נייבש את הים כמו בהולנד, נאלץ לוותר
גם על פרדסים, למרות שאנחנו אוהבים אותם". סבא הביט בי פעם
נוספת מתוך הקבר האטום שלו כשהבחנתי ששבתי לתוך גופי ואני
עדיין נכנס לתוך האישה שנשענת עליו ועל המצבה שלו. לרגע קצר
התענגתי ממנה ואף חידשתי את ניסיונותיי לנשק את צווארה והיא
בעולמה אשר יהיה, אדישה אלי ולקריאתי "תתקרבי קצת", המשיכה
לגנוח בהנאה, ועוד הספקתי להבחין בלשונה שנשלחה מבעד לשפתיה
המשורבבות, לא לעברי, אלא אל המצבה של סבא, והיא מנשקת את האבן
הקרה והישנה. נזכרתי בתחילת גיל ההתבגרות שלי, כשחברי ואני
היינו מקניטים אחד את השני בתיאורים מפורטים עד כמה שאפשר
במעשי האהבים של הורינו, ואחד מחברי שאל אותי על סבא, איך
הסביר לאבי את "עובדות החיים" ואיך אבי "יישם" עובדות אלו בדרך
לא נכונה שכן יצאתי אני. הבדיחה התרוצצה על חשבוני זמן רב,
סיפקה צחוקים רבים בכיתה; לא נפגעתי, רק קיוויתי שסבא לא יגלה
בדרך כלשהי שאני מעלים עין מפגיעה בכבודו, בשתיקתו נראה היה
כאדם רגיש לרכילויות ושאר גסויות,  אך כשהתבגרתי יותר הבנתי
שסבא אהב לצחוק ומעולם לא נמנע גם מבדיחה גסה או שתים, אם אלו
התאימו לאירוע. נזכרתי כששאל אותי אם..
השפיכה חתכה את מחשבותיי על סבא והשיבה אותי למקומי, בתוך אישה
השעונה על המצבה שלו. כנראה שעם הזרע נשפכו לתוכה גם כל הרגשות
החיוביים שחדרו לתוכי מוקדם יותר וכעת חשתי מיותר לחלוטין
בעולם. אספתי את עצמי וכפתרתי את מכנסי בחזרה תוך שהבטתי בה
מסתדרת, פניה נראו סמוקות ונפוחות גם בחושך, שיערה התפרע.
ליטפתי את ראשה ושאלתי להרגשתה. נעניתי בחיוך המאושר והאמיתי
ביותר שראיתי מימי, ואילולא הייתי מתרוקן מתחושותיי הנעימות
ביותר שידעתי, אילולא הייתי ריקני וקר, הייתי נשבה בקסם החיוך
שנית, הייתי מרגיש מאושר על שביכולתי לגרום להבעת פנים כה
מושלמת על פני אישה. חדלתי לאהוב אותה. כל רצוני היה להיעלם
מבית הקברות, לנסוע לדירתי, לא לראות איש מבני המשפחה לעולם.
הבחנתי בכמה טיפות רוק שהשאירה על המצבה וניגבתי אותן עם אצבעי
המורה, ואחר כך על גב המצבה המאובק. "פה  טמון שמואל.." הכתוב
צעק אלי. "ת.נ.צ.ב.ה." הבטתי בה ללא רגשות אך היא, כמו לא
משכילה להבין דבר, שלחה לעברי נשיקה  ולחשה: "למה המלאך
עצוב?"
"אני לא מלאך!" דמיינתי שאמרתי בתקיפות, אך למעשה כלל לא הרמתי
את קולי. ספק אם שמעה. "מי הוא אותו אדם שבכית ליד המצבה שלו?"
שאלתי, בקול רם יותר. פניה הושפלו כמו חשפתי זהות נוספת בה היא
משתמשת, היא החלה למולל באצבעותיה: "הוא מת" ושתי דמעות זלגו
במהירות מעיניה. כל השוכנים בבתי הקברות מתים. לא הושטתי לה
מפית נייר לנגב את פניה. "זה חודש אני מבקרת כל קבר בבית
הקברות הזה, מקדישה שלוש שעות להתייחד עם כל מצבה, כל מצבה, כל
מת, אף נפטר לא יוכל לספר לך מתי ביקרו אותו בפעם האחרונה. אני
מבקרת את כולם!" וקרבה אלי, בוכייה, שאחבק אותה. התרחקתי ממנה
בעדינות, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהאישה הזאת תיגע בי. "לא
שיקרתי לך" המשיכה, מתנצלת "הוא באמת שכן קרוב, של הנפטרת
ששוכבת לימינו. אני מרגישה קרובה לכולם.."
לא יכולתי להמשיך לשמוע אותה. "בהצלחה" אמרתי בלחש והסתובבתי
לכיוון היציאה. כעת הדרך הארוכה מתמיד עד ליציאה מבית העלמין,
אחר כך ההמתנה האינסופית בתחנת האוטובוס והנסיעה. עוד הספקתי
לשמוע אותה צועקת "אני אוהבת אותך!" מאחורי גבי. כעס רדום בן
שנים מספר התעורר בתוכי, עליה, על עצמי, על סבא, על מותו, על
המשפחה שלי, המשפחה שלא תהיה לי. דמיינתי אותה שוב ושוב מלקקת
ומנשקת את סבא והמצבה שלו, ראיתי את סבא מפנה אלי גב, הרגשתי
אותה פעם נוספת במוחי ותחושת סלידה משונה לוותה בהתעוררות
מינית מחודשת שהגבירה את הריק והקור בתוכי.
פעם נוספת היא פותחת את כפתורי מכנסיי, ואני מנופף לשלום קצר
רוח לשוער שכבר מכיר אותי, עוד נסיעה ברכבת לחיפה עם סבא בקיץ
בדרכנו לבית הקפה של מוטי במרכז הכרמל אך במקום רעש הגלגלים על
המסילה שמעתי אותה גונחת והנה האוטובוס מגיע.

עליתי על האוטובוס וניסיתי להירדם, לשווא. נסיעה ארוכה צפויה
לי וככל שניסיתי להימנע ממחשבות ושחזורים, כך כשלתי בניסיון
הדחקת האזכרה הפרטית, האחרונה לזמן רב. סבא, סבא, כלל לא
יכולתי לדמיין מה היה אומר לו יכל. אני מאמין שהוא לא היה מעלה
על דעתו מצב שכזה.  האם היה מתכעס? לא! לא רציתי לחשוב על דבר,
לכן עברתי לשבת בקדמת האוטובוס, מושב מאחורי הנהג, בכדי להאזין
לרדיו- סבא והאישה ימתינו עד שארד.  התרווחתי לי במושב,
התוכנית ברדיו שילבה שיחות עם מאזינים ושירים עכשוויים,
כשנושאי השיחות היו כלליים. מפעם לפעם התערב הנהג והעיר למנחים
או לדוברים על דבריהם, בעיקר לגנאי; אך ככל הנראה הוא מאזין
לתוכנית הזאת באדיקות שכן, לו היה מתרגז היה מחליף תחנה או
מכבה את הרדיו לחלוטין: אדון צרוד התלונן על החלטת עירייה
מסוימת שפגעה לטענתו באיכות חופי הים, אחריו אדון בעל קול עמוק
שניתן בנקל לדמיינו כאדם בריא, סיפר על חלום שחלם, בו הפליג
בסירה כשסביבו צפות מאות גוויות חתולים מתים. אותו אדון ביקש
את דעתו של הפסיכולוג ואילו הנהג הציע לאדון, מצדו מגוון
תעסוקות אחרות על מנת שלא יחלום יותר; הנהג, במצב רוחו הרגזני
בנקל השכיח ממני את ייסוריי והעלה בי חיוך להמשך הנסיעה.
המאזינה לאחר מכן הייתה גברת שנשמעה דרום אמריקאית, לפי המבטא
הכבד. בעברית רצוצה ומלאת שימוש בגוף השלישי, בעיקר כלפי עצמה
העלתה את בעיית הכבישים הלא תקינים באותן שכונות בהן תושביהן
מעוטי יכולת, אך העיריות מטפחות אזורים יוקרתיים יותר ובו בזמן
טוענות למחסור בכסף. למרבה ההפתעה אותה גברת דרום אמריקאית
זכתה לתמיכה מצד הנהג ולשלל עצות מעשיות לה, ומעשיות פחות
לראשי הערים השונים, אולם עורכי התוכנית ברדיו לא סברו כמוהו
וניתקו את השיחה עם השמע הגידוף הראשון בפורטוגזית.. הנהג ואני
התמוגגנו, ובירכנו את הגברת הנעלמת על תעוזתה. באמצע השיחה
הבאה נאלצתי לרדת מהאוטובוס, וכך החמצתי את הוידוי על ניסיונו
של אדון לבצע תרגיל עוקץ מתוחכם וכיצד נכשל.  במקום זאת
הרווחתי, כעבור דקות ספורות בלבד, בעלותי במדרגות הבניין בו
אני מתגורר, את זיכרונות אחר הצוהריים ההזוי ובחילה לנוכח
ההבזק הקצר של ליקוק המצבה. כיצד יכלה? סבא שוכב שם! חשבתי.
סבא קם, הביט בי כמו באותו בוקר יום שבת בחופשת פסח אשר,
כהרגלי שהיתי בביתם שבוע, ושאל אותי בקולו השקט "מה עשית שם
תגיד לי עכשיו!". צירוף המילים "תגיד לי עכשיו" הוחדר אצל סבא
בכל פעם שדבר מה היה לא לשביעות רצונו והוא חפץ להביע זאת
בתוקפנות הרבה ביותר שיכול היה למצוא בתוכו.
נכנסתי לדירה, התפשטתי מבגדי ומזגתי לעצמי מלוא הכוס וודקה
מהמקפיא. חשתי בזוהמת בגדיי וגופי; שחזרתי בדמיוני כמה נגעתי
בה, בידיי, רגלי, פניי, בגדיי- לכל הרוחות! נכנסתי לתוכה!
נחרדתי. את בגדיי רציתי לשרוף כמו את שאר חלקי גופי שבאו עמה
במגע. אני משער שבאותו רגע ספוג אדי אלכוהול קבעתי לעצמי שזו
זו האישה האחרונה עמה אבוא במגע. המין הנשי הגעיל אותי כמעט
כמו שהגעלתי אני את עצמי. באותו הערב לא התרחצתי אלא נרדמתי
עירום ומטומא על הספה. שנתי נטרפה לה, הזעתי, בין יקיצה ליקיצה
חלמתי על סבא מתנה אהבים על המצבה שלי עם אישה, אדמונית שיער,
רזה, אך משהו בתוכי ידע כי זו אותה בת לילית שפיתתה אותי מעל
למצבתו הוא: "פה  טמון מרדכי אברמוביץ4..      ת.נ.צ.ב.ה."
נכתב. אחרי הפעם הרביעית שהתעוררתי והחלום סירב להיעלם ממעמקיי
תת הכרתי זינקתי ממקומי ורצתי לשירותים להקיא. ההקאה שיחררה
אותי מכבלי ומשקולות הקיבה גם יחד ומיד פרצתי בבכי. בכיתי על
שמת, בכיתי על התאונה שהייתה לי בצבא, אני מאמין שבכיתי כמעט
על כל דבר שניתן היה בחיי מאז, כמובן הפעם האחרונה שבכיתי,
בילדותי. הבכי המר ביותר היה כשבכיתי את היום שהיה. השעה הייתה
שלוש ושמונה עשרה דקות והמשכתי לבכות על סבא ועל כל החוויות
שעברנו. נכנסתי למיטתי מצחין מזיעה ושיירי קיא, מזוהם מביקור
חולני בבית הקברות ונרדמתי.
הקצתי בבוקר עם אותה הרגשה מכבידה שלא התפוגגה גם כשגופי היה
כבר נקי. התקשרתי למנהל האחראי עלי בעבודה והודעתי שאינני חש
בטוב. אחר, ניתקתי את הטלפון בדירה ונשארתי לבדי בדממה, לחשוב,
לייסר, לדמיין ולהיזכר.

ממשפחתי התחמקתי כליל למשך חודש שלם, דומה היה כי הם יודעים על
אותו יום רחוק ואיום, לכן לא כפו עצמם עלי אלא המתינו שאחזור
אליהם. אני כל כך אוהב אותם- אבא ואמא, הם לא יודעים ולי, כמה
טיפשי, קשה להודות בזאת. לעבודה, לעומת זאת שבתי כעבור שבוע
בלבד, תירצתי ההיעדרות בגיבוי רשום מהרופא על הקאות חוזרות
ונשנות, כאבי ראש, עייפות ואובדן התיאבון. "אני מקווה שאתה חש
טוב יותר" קרץ לי מנהל המחלקה כשהבחין בשובי בדרכי להגשת
אישורי המחלה במשרד הנהלת החשבונות. חברי למחלקה חייכו אלי אף
הם, וכולם קרצו, כמו המנהל. הייתכן שכולם יודעים? נחרדתי, אולם
מיד שללתי אפשרות זאת ממחשבתי: הרי היינו לבדנו בבית הקברות.
בכל זאת חשתי לא בנוח במקום עבודתי לאחר ששבתי ולא עבר זמן רב
בטרם התחלתי בחיפושים אחר עבודה אחרת, מקום בו לא אצטרך לחשוד
באנשים כמו הם יודעים, מביטים בי כאשם. חיפושי אחר עבודה חדשה
הואצו עקב פיטוריי כחודשיים לאחר האזכרה, שמעתי את אחד מחברי
למחלקה מתלחש עם חבר אחר, ולמרות שלעולם לא יודה, השניים
הזכירו את המושג "בית העלמין" ואת שמי בחשד, ואני, ידעתי מי
יזם את השיחה הזאת ולמי תוכל להועיל, ופרצה ביני לבין השניים
תגרה חריפה. שבעה עובדים נפצעו, מהם חמישה כשניסו להפריד
והשניים ששוחחו עלי מאחורי גבי. מיד עם תום הקטטה זומנתי למשרד
המנהל לשיחה: "קשה לי, אתה בוודאי יודע" פתח בדברים אותם כבר
יכולתי לדקלם משנתי "אך לא אסבול התנהגות שכזאת במקום אשר אמור
לשמש דוגמא, בבית העירייה".  כלל לא טרחתי להסביר את עמדתי-
אילו סיפרתי היה נחוץ להתחיל מהאזכרה, וזאת לא רציתי לעשות.
חודשיים לאחר האזכרה ועדיין אינני נרדם בנקל, לא רציתי לפתוח
נושא כאוב זה  בפני אף אדם, בפרט שהוא ממקום עבודתי. הכנסתי את
מכתב הפיטורין לכיס מכנסיי האחורי,  בהסכמה שקטה, מבלי להיפרד,
מיהרתי למטבח המחלקתי לקחת את הספל שלי ומשם יצאתי. בצאתי
קיללתי את המנהל, את חברי למחלקה, את סבא, את האישה, את
הוריי... אך לא פציתי פה.

מאז אותו היום מיעטתי לצאת מדירתי מלבד ההכרחי. בכל ראיון
עבודה כשלתי שוב ושוב,  אם בשל כישוריי הדלים ואם בשל בדיקת
המלצות שאוששה את ספקות המראיין לגבי הנמצא מולו.  מצב הביש
נמשך כמה חודשים במהלכם לוויתי כסף אותו הייתי חייב להחזיר,
לכן לוויתי כסף שנית, מיעטתי במזון,  מכרתי את מכשיר
הטלוויזיה; הוריי ניסו לעזור לי אך סירבתי. לא הייתה זו אשמתם,
לכן לא רציתי להוות נטל על חייהם; אני מאמין שאכזבתי אותם
מספיק בכדי שאצטרך מהם עזרה כלכלית. במבט לאחור, נראה כי
ניתקתי קשרים עם רוב האנשים המכירים אותי, מהם אחי ואחותי.
הוריי המשיכו להתעקש, לבוא לבקר ובתוך כך לבקר אותי על רזוני
המחמיר, אימא דאגה לשלוח לי תבשילים פעמיים בשבוע, אבא תחב לי
כמה שטרות מדי חודש, למרות התנגדותי. המשכתי ואף הגברתי את
צריכת הסיגריות כמו הוודקה, אשר למרות ירדה באיכותה, עלתה
בכמותה.

חיי קיבלו תפנית, לא אגזים אם אכתוב שהיה זה הדבר המכריע ביותר
בחיי מאז אותה אזכרה אומללה, לפני כשנה וחצי: אבי שוחח עם אחד
מחבריו אשר בנו בעליה של חברת אבטחה גדולה. "גש שמה, תתחיל
לעבוד!" התלהב אבי. ניגשתי לראיון העבודה. כפי שחזה אבי לא
נשאלו שאלות על מקומות עבודה קודמים, כל שביקשו ממני בטרם אצא
ממעגל האבטלה היה בדיקת דם, למען יוכלו לסווג אותי לקבוצת דם
במקרה ואצטרך לקבל מנת דם, או לחילופין אתרום אחת. ניגשתי
לקופת החולים, כהליך שגרתי חתמתי על טופס חשיפת סודיות רפואית
במידת הצורך, והגשתי את שאר טופסי משרד האבטחה לשימוש פנימי של
קופת החולים. האחות ציינה שדגימת דם זו תישלח לבדיקות לזיהוי
נגיפים, כולסטרול ושאר מושגים שהבנתי קצרה מהם. הסכמתי והבטתי
באצבעי נדקרת ומזילה דם לשלוש מבחנות שונות. "תודה רבה!" חייכה
האחות, אישה מבוגרת שאינה נוהגת לחייך בדרך כלל, זאת הבחנתי
לפי חיוכה הסגור וקיעורן הזעיר של שפתיה המעיד על מאמץ שרירים.
חייכתי בחזרה ושבתי למשרד החברה. התוצאות תתקבלנה בתוך כשבוע
לכן הסכימו שאתחיל לעבוד, תחילה כשומר מן המניין למניעת גנבות
בחנויות, אולי אחר כך אקודם לסיורים או פיקוח. תנאי השכר
משביעים רצון עד מאד, ביחס לכישוריי ומהות התפקיד. אותו אחר
הצוהריים ישבתי בבית הוריי, כנראה לראשונה מאז אותה אזכרה,
חשתי מפויס ושליו. כבר יכולתי לדמיין כיצד אחלץ מהחובות, אחדש
את הקשר עם שאר משפחתי וחבריי, אגרום גאווה להוריי.
ביום למחרת חתמתי על מדי עבודה ושובצתי כשומר בחנות בגדים
אופנתית, באגף הנשים. את שמונה שעות העבודה שתיתי בצימאון כה
רב, צימאון שביכולתי להרוות רק כאשר אקבל את תלוש המשכורת
הראשון. שנה וחצי ללא עבודה, וכבר בסיומו של יום העבודה הראשון
תהיתי כיצד הסתדרתי ללא ההרגשה המספקת של השיבה לדירה בתום יום
בו הרווחתי את ממון ארוחתי הבאה. ביום העבודה השני העובדות
החלו לחייך אלי לשלום, אמנם עדיין הסברתי שאני חדש ואינני מכיר
את כל הנהלים, אך דומה שכולן מקבלות אותי, נחמדות אלי. התחלתי
לחוש חלק ממסגרת שוב, תחושה שחסרה לי כל כך. כעבור חמישה ימי
עבודה כבר חלקנו, העובדות ואני, בדיחות עבודה משותפות. שמחתי.
התחוורה לי הקלישאה "אינך מעריך דבר עד שאתה מאבד אותו" על
בשרי: מעולם לא הערכתי את ההנאה בהומור הפנימי במקום העבודה,
אנשים מוכרים מדי בוקר, שגרה.
ביום העבודה השביעי התקשרו לחנות הבגדים ממשרדי החברה וביקשו
ממני שאגש לקופת החולים לצורך בדיקת דם חוזרת. הם לא ידעו לומר
במה הדבר במדויק. מיהרתי לקופת החולים, לא רציתי להחמיץ את יום
העבודה. הבטחתי למנהלת שאשוב בהקדם.
בקופת החולים ישבתי גאה במדי העבודה שלי, המתנתי בתור ליד חדר
המעבדה. חדר הרופא הכללי מהווה מקום קבוע לעימותים בין  באי
הקופה, רובם מבוגרים בני גילם של הוריי, ממוצא שונה, לכן
תמידית התגרות המילוליות מסתיימות בהערה עדתית כזאת או אחרת.
בכל פעם אחרת הייתי נשאר להשקיף מהצד אולם היום חשתי בטוח
בעצמי ובמדי חברת האבטחה שסמלה התנוסס מעל כיס החולצה הימני,
וניסיתי ליישב את הסוגייה. חדלתי כאשר התחוור לי כי אחד הצדדים
הנצים, אישה נמוכה בשמלה ירוקה מעוטרת בעיטורים מזרחיים ומטפחת
לראשה, אינה דוברת עברית כלל. עשיתי כל שביכולתי על מנת לפייס
את הגבר עמו התגוששה, אדם דובר רוסית בשם ישראל, אך מלאכתי לא
באה על סיומה: נקראתי להיכנס למעבדה. התיישבתי באותו כס בו
התיישבתי אך שבוע קודם לכן, כשנלקח ממני הדם לבדיקות, התרווחתי
ככל האפשר, וחייכתי. הגיעה אחות צעירה ובטרם פתחתי בשאלתי
הרגיעה אותי בנגיעה קלה בכתפי, ואמרה שמיד יבוא הרופא. המתנתי
בסבלנות, מבלי להבין מדוע עלי לשוחח עם הרופא. בדיקת דם הנה
פעולה פשוטה שאחות בלבד מוסמכת לבצע.
לא המתנתי זמן רב בטרם התיישב מולי הרופא ושאל לשלומי. "טוב,
תודה" עניתי. הרופא נראה צעיר ממני במעט שנים, שיער ראשו
מידלדל, מצווארו נתלו משקפי הראייה בהם לא השתמש. מיהרתי לשוב
לעבודה, זמן רב בזבזתי היום וחבל. שאלתי במה מדובר והרופא, כמו
חיכה רק לשאלתי זו שאף אוויר מלוא ריאותיו ופתח בשאלה: "האם
שמעת על תסמונת הכשל החיסוני, אדוני?" הנהנתי לחיוב. כולם שמעו
על מחלת האיידס. ידעתי שהיא מועברת באמצעות מגע מיני מכל סוג,
רוק ואף אם שוהים במחיצת חולה זמן רב או מקבלים תרומה מדם
נגוע. אף ידעתי שמחלה זו חשוכת מרפא. עניתי לו באמצעות הידע
הרב שיש לי על המחלה. הרופא לא המתין זמן רב לפני שהעמיד אותי
על טעותי: נגיף האיידס אינו מועבר בכל סוג של מגע, רק במגע
מיני ובקבלת תרומה מדם נגוע. אינך יכול להידבק אם שתית מאותה
כוס של אדם הנושא את הנגיף, ואינך יכול להידבק אם תשב ליד נשא
או חולה ברכבת."
"ומה לגבי מרפא?" שאלתי במטרה להדגיש שאני יודע ולו מעט על
המחלה, שכן, התברר לי שאינני יודע כפי שסברתי. "עדיין לא מצאנו
מרפא.. בזאת צדקת". חתם. אחר, הביט בי בדממה והשפיל את עיניו.
"ומדוע קראתם לי לבוא לכאן? מהמשרד אמרו לי להגיע לבדיקה
חוזרת.. יש דבר מה חריג?" שאלתי, בניסיון לדובב אותו. הרופא,
בשנית הודה לי במבטו על שפתחתי בדברים ובכך מנעתי ממנו את רגע
המבוכה: "לא. איננו צריכים בדיקה חוזרת. אנחנו בטוחים למדי
שאתה נושא את הנגיף"
כל רצונותיי לעתיד קרסו באחת, אני מאמין כי נשארתי עם פי פעור
זמן רב. האחות הצעירה מיהרה לגשת אלי עם כוס מים, אולם אינני
זוכר במדויק מה התרחש באותם רגעים ארוכים. חיי נטרקו עלי, דלת
אחר שער וחוזר חלילה, כל תקווה לכל דבר אבדה. כעת, ככל הנראה
אאבד את העבודה, ומי ירצה להעסיק אותי? עוד לא התחלתי להתעמק
בשאלת הרופא אם זכור לי מקרה בו קיימתי יחסי מין לא מוגנים או,
חלילה, האם הזרקתי לעצמי חומרים אסורים ללא שמירה על ניקיון.
הכחשתי הופיעה כדבר הטבעי ביותר שיכולתי לומר, למרות שבתוכי
ידעתי. "תנסה להיזכר טוב" תמך בי הרופא "אולי בכל זאת נוכל
לגלות..?"

לפתע היא קיבלה צורה ונעמדה מולי, לא עוד כישות, אלא כאדם,
אותה בת לילית מקוללת, נעמדה וחייכה אלי ברשעות, חדלה, הסיטה
ראשה לשמאלה, הושיטה את ידה וממנה נבע סבא, נזל תחילה עד
שהתבסס לצידה. הם נעלמו מעיני אוחזים זה בידה של זו, עם מבטי
אהבה.  "כן, קיימתי יחסים לא מוגנים. לא הבחנתי. סליחה.."
עניתי בקול קפוא בעודי מביט בחלל הריק אשר בו עמדה לפני שניות
מספר עם סבא. מכוס המים לא שתיתי. לא ידעתי אם יהיה ראוי
לשתות. אינני ראוי לשתות דבר, לחשוב דבר, לחיות. ואיך אספר זאת
להוריי?



אב, תשנ"ח
לאורי- קסדה, מתנת יום הולדת מאוחרת: מזל טוב!