הוא גרר אותי לאוטובוס... היה לו מבט כזה של "תראי, תראי שיהיה
בסדר", לא האמנתי לו, אבל לא יכולתי לסרב לפרצוף שלו.
ידעתי שאני צריכה לעלות, בשבילי ובשבילו...
עלינו לאוטובוס...
לא יכולתי שלא לחשוב על מה יקרה אם כל זה לא יצליח, אם לא
נצליח לסדר את זה כמו שתיכננו.
חטפתי בחילה והנהג עצר...
ירדתי איתו, הוא הסתכל לי רק פעם אחת על הפנים והבין מה אני
מרגישה.... הוא תמיד ידע מה אני מרגישה, בלי לדבר- רק מבט
אחד.
אהבתי את זה, זה היה משהו שמשותף רק לנו, קראנו אחד את השני.
תמיד ידעתי מה הוא רוצה, אם הוא צריך מילה טובה, עצה, ואחרי
שדיברנו, תמיד היה לו את החיוך הזה, שגרם לי להרגיש הכי מיוחדת
בעולם.
עלינו חזרה לאוטובוס. לא הקאתי, אולי רק קצת רגשות אשם. הרי
הכל התחיל בגללי.
המשכנו ליסוע, היה כל כך חם, ונרדמתי עליו, הוא העיר אותי
כשהגענו, הוא תמיד העיר אותי בלטיפה כזאת. כשהוא העיר אותי
באוטובוס, בלטיפה, יכלתי להרגיש כמה היד שלו רועדת, וכמה הוא
מנסה להסתיר את זה. עשיתי את עצמי כאילו כלום לא קרה, כאילו לא
הרגשתי את הרעידות, אבל נראה לי שהוא קרא אותי כמו תמיד. די
התחמקנו אחד מהשני, במבטים לפחות.
ואני עדיין לא הפסקתי לחשוב, לפחד, הוא ראה את זה והתחיל לדבר,
ישר חייכתי.
                     
            אני יודעת שגם אם לא נצליח, תמיד יהיה לי אותו.