כשאני חסר הבעה אני נראה עצוב וכועס.
היתה רוח חזקה באותו היום, היה לי קר. צמרות העצים נסחפו ברוח,
נדמה שהשניים לא הסתדרו כ"כ טוב ביחד.
סיכות ביטחון במקום עגילים. ספייקים אדומים שחורים כשיער.
לא יודע למה..אף פעם לא תהיתי למה, זה כ"כ חסר מטרה. "היי
פריק" אנשים אומרים, אני מחזיר להם מבט מזוגג, מכני. לא היתה
הרבה שמש, העישון כיסה כמעט את כל העין, עיניים שחורות, עייפות
מלראות את העולם שלי.
אני מסתכל, על הרחובות, האנשים, העצים, השמיים, ותוהה איך הכל
מתחבר ביחד. מסתכל על האנשים חולפים מצידי ועוקפים אותי במהרה,
או זזים הצידה ונותנים לי לעקוף אותם, שומרים מרחק. חלקם
תוקעים מבטים. חלקם מתנהגים כאילו הם לא שמו לב. אני שקוע
בלנסות ולהבין למה הם עסוקים בלהתנהג כאילו הם לא שמו לב אלי,
במקום אל העולם הזה שהם הולכים בו. לא יודע למה, אני
פשוט..פשוט לא מבין את זה. כן כמובן שאפשר להגיד שאני רואה
דברים באופן אולי קצת..קצת שונה. אבל לעזאזל, עדיין, איך אתם
יכולים לצאת מהבית כל יום ולא לשים לב לזה? לא חשוב..
סירנה של אמבולנס חולף מוציאה אותי מכלוב המחשבות אליו שקעתי,
כמו התעוררות מחלום. כמה זמן אני כבר הולך? כמו לקרוא את הדפים
האחרונים בספר עם סוף רע. תחושה של סוף בכל דבר. בכל טעימה,
בכל מחשבה והרגשה. בכל נוסטלגיה. השירים והנבואות ממשיכים
לציין ולקוות שעוד יהיה טוב, רק צריך לחכות עד שהכוכבים יהיו
נכונים בשמיים. נדמה שהם כ"כ כושלים באמונותיהם העיוורות, עד
שכשבדרך נס ומזל כל שהיא משהו טוב כן קורה, כולם נורא מתרגשים
מזה, ומחזקים אף עוד את תיקוותם לעתיד טוב וזוהר יותר שפשוט
ינחת עלינו מלמעלה כמו מכת ברק. "יום אחד זה יקרה" הם אומרים.
כמובן שאם זה היה קורה כל הזמן אז מי צריך בכלל להאמין בזה?
הרי אין בזה שום דבר מיוחד.
ממשיך ללכת ברחוב, כבר שכחתי לאיפה אני אמור להגיע. קצינת
משטרה? בדיקות סמים? פיצה דומינוס? הכל נראה..דהוי. כאילו
מודפס על פלסטיק זול. הכל נראה..לא שלי. שיט, הייתי צריך לקחת
את הפניה ההיא? ממשיך ללכת בין זרמי הרחובות המרכזיים של
ירושלים כפי שהיא בשעה חמש בצהרים.
חולף על פני חנות ומסתכל על ההשתקפות הדהויה שלי בחלון
הראווה.
מבט שמזדחל ואומר "הצילו" בקול נורא ושקט.
אנשים שפעם הכירו אותי בקושי מזהים את מה שהפכתי אליו. רוח
רפאים.
"היי! פריק! בוא בוא הנה" צעק איזה ערס טיפוסי כזה שישב על
מעקה ברזל ליד בניין במהלך בנייה בין כל שקי החול והבלוקים
האפורים שמפוזרים על המדרכה.
התעלמתי ממנו. הוא נתן לי דחיפה קטנה בכתף וסינן איזה משפט
בסגנון "בוא בוא שאני לא אתחרע על אמא'שך".
מבט עדיין מעוגן בתוך הריצפה, נמצא במקום אחר.
אז הוא נתן לי כפה בחלק האחורי של הראש שלי, ואמר לחברים שלו
"כל הפריקים האלה גועל נפש", ואז משהו בי נשבר. הרגשתי את זה,
כאילו איזה מנעול בתוכי קרס מהלחץ שהיה עליו. בטח היה אפשר
לראות את זה עלי. המבט הפך מצרחות של עצב להתפרצות אלימה של
תסכול, אבל אף אחד לא ראה כי המבט עדיין בריצפה. רגע אחרי
הסתובבתי אליו, הרמתי מוט ברזל שהיה לידתי וחבטתי אותו עמוק
בצד הברך של אותו ערס אטום ומטומטם, הכי חזק שרק יכולתי.
וזה לא אני, אני לא אלים, תמיד שקט. תמיד צורח מבפנים ואף פעם
לא לבחוץ.
טוב... אני מניח שלכולם יש נקודת שבירה אי שם.
הברך שלו התקפלה הצידה לתנוחה די מזעזעת ואני, לפני שהתחלתי
לחשוב התחלתי פשוט לרוץ.
אני לא יודע מה שמעתי-הצרחות שלו או הצרחות שלי מבפנים, כלוא
בתוך כלוב המחשבות אליו נפלתי, כמו לצעוק לעזרה מתוך חדר אטום
קול. סירנת האמבולנס שהיה בדרכו לאתר הבניה העירה אותי מכלוב
המחשבות ששקעתי בו.
הפסקתי לרוץ דרך זרמי האנשים ברחובות המרכזיים של ירושלים כפי
שהיא בשעה חמש ורבע בצהרים.
כל מני ציטוטים מתחילים לרוץ בראשי. צורח לעזרה מבפנים עד
שהצלקות שעל הזרועות מתחילות לדמם.
מדהים איך החיים יכולים להיות כ"כ שונים כלפי כל אחד מאיתנו.
לפעמים אנחנו כמו שקי אגרוף שסופגים את כל האכזריות,
ולפעמים אנחנו כמו מראה שמחזירה את כל מה שמשליכים עליה לאדם
שמסתכל בה.
חבל שאי אפשר לסובב את המראה לבפנים, וכך לראות מה באמת יש
בתוך עצמך. אבל לא נועדנו לכך. במקור, נועדנו לראות את כל
הפנים של כל העולם -חוץ- מהפנים של עצמנו.
לפתע אני עוצר ברחוב, מסתכל על השעון וחושב שיש לי עוד את כל
היום להיות פה, ער. אני לוקח נשימה אפופה בשליטה עצמית ובמגע
מר של יאוש, לא כ"כ עמוקה, מחזיק אותה קצת ונושף.
"יאללה תתחיל ללכת", אני אומר לעצמי. "אל תדאג, הנה כבר עברה
רבע שעה, הכל יהיה בסדר".