הוצאתי מצעים מהארון ופירקתי מקל של מטאטא. אספתי גומיות
מתחתיות של זרי פרחים ואטבי כביסה מהחבל. לקחתי פטיפון מקולקל
ומערכת שתתפקד בשמו. ממתקים מהמגירה, עפרונות צבעוניים. אני
הולכת לבנות לי שוב אוהל בחדר. לחבר סדינים מהמנורה אל הארון,
להפריד חללים בעזרת כיסאות. לתכנן אותו גרוע, ככה שייפול
כשפותחים את הדלת.
מהי ילדות בלי הבנייה המאומצת, הנמשכת שעות, של חלל בתוך חלל.
בלי ההזעה המטורפת בין הסדינים והישיבה המכופפת. אז מה אם בסוף
יושבים משועממים בין קירות הבדים וקוראים לאבא לעזור בפירוק.
מהי בגרות ללא אוהל בחדר. אני אפילו לא צריכה להתכווץ. פשוט
אמצא דירה ואכניס צעצועים: סיגריות, בחורים, טום יורק ואלכוהול
תוצרת חוץ. את הלב שלי אהפוך לאוהל, חלל להתחבא בו, שבטח גם
אותו אתכנן גרוע והוא ייפול כשיפתחו את הדלת.