הייתי על מטוס.
בדרך לאיטליה עם החבר שלי, והייתה איתנו עוד מישהי.

כנראה שהיינו גם באיזו משימה וקראו לו ולי לאנשהו במטוס, ואז
כשחזרתי ראיתי שמישהי במקום שלי וזה, אז חייכתי, חשבתי שהביאו
לי מחליפה בזמן שאני שם, ואז קלטתי שלא. היא במקומי ואותי אף
אחד לא זוכר (כן, כמו ב"מכושפות").

אז פתחתי תמונות שלי איתו, והן היו הולוגרמות, בהתחלה
כשמסתכלים רואים חבר שלו, כשמזיזים קצת רואים אותי, חוזרים
לחבר, ושוב זה אמור להיות אני - אבל זאת היא! זה משתנה.

אז עשיתי ככה לכמה תמונות, רק כדי להיות בטוחה, וכשרציתי ישר
להראות לה שזו אני, נגמרו התמונות.

אז הייתי באיזשהו מקום על המטוס וחיפשתי משהו שיעזור לי
להוכיח, וראיתי ילד מהשכבה שלי ותפסתי אותו ואמרתי לו "אתה לא
זוכר אותי, נכון?!". והוא בציניות התחיל להגיד "כן" וזה, ואז
"מאיפה אני אמור לזכור אותך?", אז אמרתי לו שהיינו חברים בגן
ואנחנו ביחד בשכבה וזה... אבל הוא גם לא זכר אותי.

אז ירדנו מהמטוס, הם הלכו לאנשהו...

אני רציתי יותר מכל דבר למצוא אותם ולהוכיח לו שאני האני
האמיתית, ולא היא.

אז לא יודעת למה, התחלתי ללכת לחנות צילום, ובדרך, ליד חנות
הצילום, ראיתי אנשים מוזרים מצלמים אנשים במצלמות מוזרות, ואז
צילמו אותי, והבנתי שזה מצלמות שכמה זמן אחרי שצילמו אותך בהן
אתה מאבד את הראייה, וכל כך התעצבנתי והתדכאתי, אבל הייתי
חייבת לרוץ לחנות צילום לפני שאני מאבדת את הראייה, כנראה
רציתי לראות באלבומי תמונות או משהו, אולי אני אמצא תמונות שלי
או משהו. נכנסתי לחנות הזאת וביקשתי עזרה אבל המוכרות דיברו עם
מישהי, זו הייתה זאת שהייתה עם המתחזה שלי במטוס והיא אמרה לי
שיש שם אלבומי תמונות שכל אחד יכול להסתכל אם אני רוצה, ואז...
הוא התקשר אלי. אבל לא הצלחתי לענות, ואז הוא שלח לי הודעה,
ולא הצלחתי לקרוא אותה. וכל כך רציתי להיות איתו! כל כך רציתי
שהוא יאמין לי שזו אני...

אבל לא יכולתי לקרוא את ההודעה הזאת, וזה היה כל כך מדכא!
ואז הילדה שהייתה בחנות צילום צעקה עליי שגנבתי לה את הפלאפון
והיא אמרה למוכרת ואז לקחו אותי למשטרה כי חשבו שאני גנבת.
הם ניסו לחפש את התיק האזרחי שלי ולא מצאו כלום, הם התקשרו לכל
המדינות בעולם כדי לברר מאיזו מדינה ברחתי ולא מצאו כלום.
נעלמתי מהעולם - מכולו.
ואז הם חשבו שאני חייזרית... לא יודעת למה... אבל הם שלחו אותי
למין מעבדה כזו ועשו בי כל מיני ניסויים וחיברו לי כל מיני
מכשירים לגוף - כל הרופאים עמדו שם והסתכלו עליי, אני פחדתי,
לא ידעתי מה לעשות, כל העיתונאים עשו עליי כתבות, הייתי ממש
מפורסמת.
והם לא מצאו כלום מיוחד בי, שום דבר שאמור "להוכיח" להם כביכול
שאני חייזר.
הם אמרו שהם יביאו רופא מומחה - גם מדען וגם רופא.
הוא היחידי שנשאר שעוד לא ראה אותי - אומרים שהוא מומחה
לחייזרים, שהוא מרפא כל מחלה.
הגיע הרגע לפגוש אותו, שבוע רק הכינו אותי לזה, עשו לי איזה
מאה אמבטיות.
הרופא הגיע, בהתחלה לא ראיתי את הפנים שלו כי היה חושך, וגם כי
קשרו אותי למיטה ולא יכלתי לזוז בכלל.
פתאום אני רואה אותו מעליי, העיניים שלי היו עצומות, פחדתי,
פחדתי לפקוח אותן ולגלות איזה בהמה מפחידה.
פקחתי אותן. זה לא היה שום בהמה. זה היה הוא. הוא, מה הסיכוי?
איך לא ידעתי שהוא רופא?! איך לא ידעתי שהוא מדען?! ועוד מומחה
לחייזרים?!
הוא התחיל בסדרת בדיקות עליי, הוא בדק ובדק, יום ולילה ישבנו
רק שנינו שם... כל הזמן, והוא לא הפסיק להסתכל עליי, ואני
עליו.
אחרי שלושה ימים ולילות שהוא רק בודק אותי, ללא דקת שינה אחת,
הוא נרדם.
הוא נרדם על הכיסא אבל הראש שלו היה מונח עליי.
יד אחת שלי הייתה משוחררת כי הבדיקה האחרונה שהוא עשה לי הייתה
של פרקי היד.
כל הזמן ליטפתי לו את השיער.
פתאום הוא התעורר, פחדתי והזזתי את היד.
הוא קם וחייך.
המשיך בבדיקות.
כבר התחלנו לדבר, אחרי שלושה ימים של שתיקה.
הוא סיפר לי עליו כל כך הרבה, אבל כבר ידעתי את הכל, אני מכירה
אותו, הוא רק לא זוכר.
סיפרתי לו עליי הכל, כל מה שיכלתי, זה היה כל כך מתסכל כי הוא
כבר ידע הכל.
מיום ליום העיניים שלו השתנו, נהיו יותר מבריקות, יותר יפות,
ככה הוא אמר על שלי.
מיום ליום כבר הוא שיחרר אותי מכל הברזלים שקשרו אותי איתם
למיטה, אם אפשר לקרוא לקרש הזה ככה בכלל.
היינו בחדר הזה כל הזמן רק שנינו.
מדי פעם היו קופצים להביא לנו אוכל או לראות אם יש חדש עם
המחקר שלו.
יום אחד, בזמן הביקור שבאו אלינו לאוכל, הוא ביקש מהאחראי
להביא לו טייפ עם קסטה של איזה שיר.
הוא השמיע לי אותו, זה היה השיר "הזמן שלך" של הלהקה
"היהודים", הוא התחיל לספר לי עליהם ואני ניסתי להסביר לו שאני
מכירה אותם - שאני אוהבת אותם... אבל זה לא עזר, כלום לא עזר,
הוא רק סיפר בהתלהבות שלו.
פתאום הוא לקח אותי ורקד איתי את השיר הזה. רקדנו סלואו לקצב
של "הזמן שלך", נכון מוזר?!
ואז אורית שרה "תבטחי בו, ילדה..." והיה שקט, אף אחד מאתנו לא
דיבר, גם הפסקנו לרקוד, רק הסתכלנו אחד על השני, התנשקנו.
"זהו", הוא החליט.
"מה? מה החלטת?" שאלתי.
הוא לא ענה.
יום שלם הוא ישב בצד, שירטט משהו, בדק משהו, כל הזמן עם
המחשב.
לא הבנתי מה הוא עושה אבל גם אם שאלתי הוא לא ענה לי.
רק ניסתי להתקרב והוא הזיז אותי.
אפילו לאחראי הוא לא נתן להיכנס, לא היה אכפת לו מהאוכל שלנו
אפילו.
אני, מצדי, הלכתי לישון, שיעשה מה שבא לו.
אחרי שעתיים של שינה - לא חלמתי כלום - הוא מעיר אותי.
הוא מראה לי שרטוט שהוא שירטט עם מפה ולוחש לי באוזן - "היום
בורחים מפה. אני לוקח אותך לבית שקניתי ונגור שם - אף אחד לא
ישים לב - אנחנו טסים לארץ אחרת, הוצאתי לך דרכון מזויף - כל
מה שאני רוצה זה לגור איתך, לא אכפת לי שאת חייזרית ולא אכפת
לי שאת אישה זרה, אני מאוהב בך, ליסה, אני מאוהב בך. אני רוצה
להתחתן איתך, ליסה, להתחתן איתך".
אני רק חייכתי, לא יצא לי החיוך מהפה בכלל.
ברחנו, זה היה בלילה, עלינו על טיסה בלי עצירות.
לא ידעתי איזו ארץ אבל כשהגענו ראיתי בשדה תעופה - קנדה.
הוא לקח אותי למקום מדהים - הוא הבטיח לעצמו כשהיה קטן שלמקום
הזה הוא ייקח את אישתו בירח דבש. זה היה הירח דבש שלנו.
הוא הסביר לי שנה מה זה ומה המנהגים של היהודים, כאילו שאני לא
כזו בעצמי ואני לא יודעת מזה.
היינו במקום ועזבנו אותו, זה מקום כזה יפה. טבע - 100% טבע -
מדהים.
ואז הלכנו לבית שלנו - בית נורא יפה - חם, קטן כזה - הרגישו את
האהבה שלנו בבית - ככה זה בתים קטנים, הם מלאי אהבה כאלו.
התחלנו חיים חדשים, לא היינו צריכים לעבוד עם כל הכסף שהביאו
לו כדי שיעשה את החקר עליי, זה הספיק לנו לחיים שלמים.
חודש אנחנו נשואים כבר - אני בעננים, אז מה אם יש לי חיים
חדשים, אז מה אם הוא לא יודע מה אני. טוב לי איתו ולו טוב איתי
וזה כל מה שחשוב.
זה היה יום רביעי, הלכנו לישון.
השעה הייתי 03:16 בלילה, הוא העיר אותי, "ליסה, ליסה, קומי, את
חייבת לקום. זוכרת כשהיינו על הגג של החניון? זוכרת ששאלתי אם
את רוצה שנהיה חברים, זוכרת? זוכרת?! זוכרת שהיינו באוטובוס
והתנשקנו?! את זוכרת?!"
זה קרה, הוא נזכר בכל. הוא נזכר בכל העבר שלנו, בכל מה שהחזיק
אותי חיה בזמן הרע, שאף אחד לא ידע מי אני.
לא היה לי מה לענות, נישקתי אותו, התנשקנו ולא הפסקנו, לפחות
שעתיים.
פתאום כבר לא היה אכפת לי שאף אחד לא יודע מקיומה של "ליסה
רואו" בעולם, הוא זכר אותי, הוא זכר הכל.
אז הבנתי את כוח האהבה - כוח מדהים.