זה אולי ייראה כמו ספר מחזור,
י"ב, זה ממש מתבקש.
אך את קסמה של איריס רציתי לנצור,
כי היא לוהטת כמו אש.

איריס פעם בלונדה הייתה,
וגם גרה בירושלים.
כיום היא כבר "חומה" נעשתה,
ותראו אלו עיניים!

לאיריס תמיד המון שאלות,
היא ילדה סקרנית.
אך לא רוצה לתת לי תשובות,
ואת לבי זה מרטיט.

למעשה את איריס אני מעריצה,
לכן השבח וההלל.
להיות חברתה הנני רוצה,
ויחד עמה להשתולל.

איריס היא יחצ"נית ממש נפלאה,
בזכותה פרסומי נודע למרחוק.
הפיצה את דפי ברוב הנאה,
אפילו נס ציונה, זה לא צחוק.

לסיכום, רק אומר בקצרה:
"איריס, את כה כוסית!"
וזה באמת באמת לא נורא
שאת לא ממש רוסית (במלרע נו.).




במיוחד בשביל מתקשים שלא הבינו את השיר מפאת עומקו הבלתי
ייאמן, החלטתי לנתח אותו קליל.

ניתוח השיר "איריס"
מבנה השיר הוא מסודר ומאורגן: חמישה בתים ובכל אחד ארבע שורות,
דבר זה מעיד על הערכתה והערצתה של הדוברת את איריס, שהיא עמידה
ויציבה בפני כל תלאות העולם.
השורות, לעומת זאת, לא זהות באורכן בכל בית, מה שמסמל את
תכונותיה ומעלותיה השונות בתכלית של איריס.
החריזה בשיר גם היא עקבית, מצורת: A B A B.
מבחינה תוכנית, הדוברת פותחת בהצהרת כוונות, לגבי המטרות
והיעדים, שברצונה להשיג על ידי כתיבת שיר זה ("את קסמה של
איריס רציתי לנצור") וכבר כאן יש רמז להערצתה הבלתי נלאית שלה
לאיריס, שרמזיה הדקים יחזרו עוד פעמים רבות במהלך השיר
("...היא לוהטת כמו אש").
בבית השני מתוארת הביוגרפיה של איריס (שהיא, דרך אגב, מאוד
מעניינת) וכן תיאור חיצוני מחמיא ("תראו אלו עיניים!") ובו
בזמן ריאליסטי עד כאב ("פעם בלונדה הייתה").
בבית השלישי יש התייחסות למאפייני האופי הבולטים של איריס
("היא ילדה סקרנית"), שמרוב הערכה אליהם, מרטיטים את לבה של
הכותבת ("ואת לבי זה מרטיט").
בבית הרביעי אנו מבינים שכל המחמאות שהורעפו עד כה נובעים
מהערצתה וסגידתה העמוקה של הדוברת לאיריס ("את איריס אני
מעריצה") וכן מובעת כאן משאלת לבה הכמוסה לקשור קשר חברי עמוק
ואמיץ עם איריס (אנו הקוראים מבינים שסביר להניח שקשר כזה לא
יתקיים לעולם, בגלל דמותה האלוהית ובת האלמוות של איריס).
בבית החמישי מופיע ההסבר לכל האהבה חסרת הרסן והמעצורים הזו.
מבחינה מסוימת חלה פה תפנית, אם עד עכשיו חשבנו, אנו הקוראים,
שההערצה לאיריס נובעת אך ורק מאופיה המצוין ויופיה ה-מ-ה-מ-ם,
כעת אנו מבינים שגם כאן, כמו בכל דבר בעולמנו המנוכר יש אלמנט
אינטרסנטי מעט.
מסתבר לנו כעת שאיריס שימשה כיחצ"ניתה הנאמנה של הדוברת ובעזרת
כשרונה הרב בתחום חיבבה אותה על כל בית ישראל.
מופיעות כאן מחמאות על כשרונה הרב בתחום יחסי הציבור ("איריס
היא יחצ"נית ממש נפלאה") וגם דוגמאות להצלחתה במשימה ("אפילו
נס ציונה"), כלומר, כעת יש לדוברת קוראים אפילו בנס ציונה
הרחוקה, ההררית והמושלגת קלות.
הבית השישי הוא העמוק והמורכב לניתוח במיוחד, על אף מבנהו
הפשוט והסתמי לכאורה, כשל כל שאר הבתים.
בית זה טומן בחובו משמעות נסתרת ועמוקה עד אין קץ, שאין זה
המקום המתאים לפרטה.
אף על פי כן, יש לציין לרעה את החרוז שמסיים את הבית ולמעשה את
השיר כולו.
מחרוז זה אנו מבינים שלכותבת ממש לא היה רעיון בתחום האפור
שבין "קצת גרוע" לבין "סביר למדיי" ולכן החליטה לבחור בחרוז
ממש ממש מעפן
(לעומת יהודה הלוי, הכותבת המודרנית אינה משתמשת במילון
חרוזים, מחשש שיהרוס את נפשה היצירתית והשירית).
לסיכום, אנו רואים בשיר זה ניצוצות גאוניות של הכותבת, שימוש
רב במטאפורות, דימויים ושאר מני אמצעים אמנותיים שגורמים גם
לנו הקוראים הפשוטים להידבק באהבתה העזה של הדוברת לאיריס, גם
אם דמות אמיתית היא, וגם אם פיקטיבית.