בשעה שתים עשרה בדיוק, יוצא האוטובוס האחרון מתל-אביב
לבאר-שבע. לילה נעים של אביב, מעושן בריחו של רחוב סלמה,
תל-אביב. בתחנה עומדים עוד שניים. בחור צעיר בלבוש אופנתי
ומעיל ירוק, ואיש נוסף, כנראה מבאר-שבע.סגריה אחרונה.
האוטובוס הגיע, בקול שריקה עלובה. יש משהו בבאר-שבע שגורם לך
לגעגועים גדולים כשאתה עוזב, ולמיאוס כשאתה חוזר. ואני חייתי
בה כל חיי בעיר הזאת. מאז שעליתי לארץ, בן עשרים הייתי. דוקא
שם. מכל המקומות שבעולם.
עולים לאוטובוס, ראשון התפרץ אליו הצעיר, אחריו עליתי אני,
בצד, ברוגע, המתין לו האיש הנוסף.
מגפיים אדומים קטנים קבלו את פנינו בכניסה. כשהם נעולים על
ילדה קטנה ששכבה ישנה על שני המושבים הראשונים של האוטובוס.
לבד? האיש הנוסף שאל מי היא, והנהג ענה לו "ילדה שלי".
יושבים. יש משהו נחמד בנסיעות הליליות האלה, האוטובוס כמעט
וריק. יש בזה משהו מנחם.
הצעיר מישיר אלי מבטים לא ברורים, כמתעניין. אחרי דקות קצרות
של חילופי מבטים הוא פונה אלי ללחוץ את ידי." גולן בן-חורין,
סופר", הוא מציג את עצמו. ומתיישב לידי, בכסא הריק. האיש הנוסף
מסב את ראשו אלינו, משועמם. הסופר במעיל הירוק מביט בי בעיניים
בורקות. מסתכל על המספר שעל היד. בן שמונים שנה אנוכי, ועוד לא
ראיתי מי שיסתכל לי על המספר ביד בעיניים בורקות כל-כך.
הסופר, הוציא לו ספר ראשון, סיפר, ביוגרפיה שזכתה להצלחה
גדולה. אחריו בא עוד ספר,סיפורת, ועוד אחד - שניהם זכו
לכישלון. והוא פורט על מיתרי ליבי: "ספר לי את סיפור חייך".
אילולי הייתה הנסיעה ארוכה כל-כך, לא הייתי נצרך לספר. וכי מה
אספר? את ששישים שנה לא ספרתי?איך מתחילים ומה אומרים? מה
מספרים שיהיה מספיק ברור, שיבינו?
האיש הנוסף התקרב אלינו לוחץ את ידי ואת יד הסופר ואומר "חיים,
אני חיים. ספר לנו, ספר!". והוא יושב במושב שלפנינו, מסב ראשו
אל פני. "אבל מה אספר? לא איש של סיפור אנוכי.." אמרתי. "ספר
מהרהורי ליבך..", השיב האיש הנוסף.
העולם שרץ לו בחטף מעבר לחלון מזכיר לי תמיד את נוף הרכבת. גם
מבנה הברזל הזה, הפשוט,  העלוב, מזכיר לי את הרכבת. וכל נדנוד
שלו וכל תנועה מקיצין אותי אל העולם ומן העולם.
"ספר על שהיית פעם", אמר האיש הנוסף, "וכי מה יכול אדם לעשות,
על מנת למנוע את השכחה?".
"לא. לא אשכח!" עניתי לו, לאיטי הכנסתי את היד לכיס הפנימי של
המעיל. פרעתי אט-אט את עטיפת הבד הרכה, ומתחתיה עוד עטיפה של
בד. "אתם רואים את זה?" שאלתי. "את האקדח הזה אני שומר ליום
שבו אפגוש בה, בחיה הנאצית, בשולחיה, או בחייליה. בזה יחרץ
דינם. כדין אשר עשו לה לאחותי הקטנה. ברכבת ההיא בדרך לסלקציה
במחנה הבא. אף אחד משם כמעט ולא נותר, ואת שלי הרגו בדרך.
אחותי שלי.
יפה היתה הילדה, כל-כך יפה. דומה לי, ודומה למרצחה, האף הקטן
המתעגל והסולד, השיער הבהיר, העיניים הכחולות. יפה היתה הילדה.
דומה לי, ודומה למרצחה. כולנו ילידי אותה העיר. ואני והוא בני
אותה הכיתה.
צמאה הילדה למים. והנה היא בוכה. בקרון אני ואימה וילדתה-אחותי
הקטנה. ואימה מהסה אותה. מבטיחה לה מים. עוד מעט, ילדה, עוד
מעט ילדה... והנה היא שוב בוכה, ושוב מובטח לה- עוד מעט ילדה..
הקצין שעובר בין הקרונות, בן גילי היה. עצוב לראות אנשים דומים
כל-כך, משני צידיו של מתרס. "לנו" ו"לצרינו". לא זכר לי זכות
ראשונים, וצעק על הילדה, והיא בוכייה מבקשת מים. האם מפצירה בו
לרחם על הילדה. בת ארבע היא היום. מעט מים. והוא מצחק. 'בת
ארבע היא היום? יש לחגוג לה' ואני ואימה מביטים בו באימה, במה
תתרצה החיה לחגוג לה. והוא ממשיך 'ובמה נחגוג לה? מה תציעו?
אני אומר יריות של חג!' והוא מכוון את קנה הרובה אל פיה, ומשקה
אותה. יריה אחר יריה. ארבע. אחת לכל שנה."
שתקתי. לא יכול הייתי להוסיף מילה. יש רגעים שקשה. יש רגעים
שאי אפשר.
הצעיר במעיל הירוק הביט בי בשקיקה. האיש הנוסף מלמל קללה
שקטה.
המשכתי "והדם, הוי הדם! כמה דם פרץ ממנה הילדה הקטנה. כמה מוזר
לראות איך הוא נשפך ממנה אל מגפיו של ההוא. איך יכלו מגפיו
השחורות להיראות אדומות. אדומות כדם. ואני אוחז את ראשה של
אימה שהיתה מתחננת אל מול רגליו בעודו יורה. ואני אוחז בראשה
ומרחיק אותה מראות את  הדם."
דמעה בודדת שאני מרגיש בתוך ארובות עיני, ממאנת להיחלץ. כמו
נשארת לצרוב. והיא ממלאת אט-אט את גלגל עיני. ואני ממאן להיות
מוטל לחסדיה ואני ממאן לבכות.
האיש הנוסף מושיט אלי בקבוק קטן של מים. שטוף את פניך, ושתה.
ואני איני רוצה לשתות.
אני רוצה לשכוח. למה העירו מתים משנתם?
האיש הנוסף מסתכל אלי במבט חודר. ואני בורח ממבטו ואיני יכול.
"קשה", אומר האיש הנוסף, "לא קל". והוא מוסיף "אף אני חוויתי
פרידה. גם לי היתה אישה והיתה ילדה, והן עזבו אותי, ואני לבד.
לא עבודה ולא משפחה. נעלמו שתיהן כלא היו. ארבע שנים עברו.
ואני מרגיש את זה כאילו היה זה יום אתמול".
הצעיר במעיל הירוק מביט בו, נוזף. "איך אתה בכלל יכול להשוות?
מה אתה בכלל יודע? מה אתה בכלל מבין? אתה אפס אתה. שישה מיליון
נטבחו שם. שישה מיליון אתה קולט!!! לאיש הזה אין אף אחד בטח,
לא אבא לא אמא לא אחות קטנה לא אח. כולם מתו הוא אמר! כולם!
אתה לא מבין את זה, תגיד לי, שכולם מתים. שאין, שנגמר, שאין
בשביל מה לחיות אלא בשביל הנקמה?"
הנהג שעד עתה זרק כלפינו כמה מבטים. הסה אותנו להירגע.
אבל הצעיר במעיל הירוק לא חדל. ודבריו העלו בי טלטלה עזה. שישה
מיליון. נקמה. אחותי הקטנה נקמה. ואני איני יכול עוד שלא
לבכות. אבל אני אוגר בתוכי את הצער. זה שהצלחתי לאגור שישים
שנה.
והוא הסעיר אותי הסופר במעיל הירוק. והוא הסעיר אותי, וזה מה
שבוודאי הוא רצה. והוא יקבל עכשיו את מונולוג חיי ואת רגשותי
שלי. את כל הכאב שלי שאיני יכול עוד למנוע מלהתפרץ.
"מה כולכם מבינים בכלל על שואה? מה אתם כולכם מבינים מה זה
שישה מיליון? אחותי זה אדם אחד. ואימי ואבי. הם עוד שניים. וכל
יהודי העיירה זה עוד 300. אתם יודעים מה זה שישה מיליון? אתם
יודעים מה זה מיליון ילדים קטנים, מובלים אל השחיטה מי בבור
ומי באש? והריח של הקרמטוריום שנישא למרחוק, ואבק השריפה.
והדם! הוי הדם! שניגר לו כל פעם מגוף אחר של איש או אישה של
ילד או ילדה? מה אתם בכלל מבינים מה זה שואה? והחלומות, הוי
החלומות, אחותי היפה, את הדם שניגר על רוצחך. שטעמה האדמה. את
ראשה של אימך שאני אוחז בשתי ידי. את המים שביקשת..".
והנהג מהסה אותי בשינית. מבקש ממני, שילדתו ישנה. ואני ניגש
אליו ומבקש סליחה. הילדה כבר עפעפה בעיניה. ובודאי שהיא
מקיצה.
ואני ממשיך אל פנים האוטובוס. והאיש הנוסף זורק לי את מבטו
החודרני. ואני מנסה להימלט ממנו. ואין לי לאן.
הצעיר במעיל הירוק לא נסתפק בכך, והוא בוער בו צהלת סופרים
משונה. והוא אומר "והילדה. ספר לנו על הילדה". ואני ממאן.
והאיש הנוסף מהסה אותו. ואילו זה אינו חדל. "ספר עליה על
אחותך. זה חשוב. שייזכר. שיידעו כולם". ואני ממאן. "את החיה
הנאצית אתה הרי לא תהרוג. השאר אחריך ולו בדל ספור". ודבורו
משטין עלי, והוא. וכאבי גואה לו להתפרץ. ואני עוצר בעדי.
והוא ממשיך בשלו "היא בטח יפה הילדה. בת ארבע היתה היא, לא כן
סיפרת?" והוא פונה אל הנהג ושואל אותו "אמור נא בת כמה ביתך."
והנהג שותק. והצעיר מפציר בו "בת כמה. שהיא נראית בת  ארבע".
והאיש הנוסף מסיר מבטו ממני, ומעביר אותו אל עבר הילדה.
והצעיר מוסיף "תסתכל עליה. אף היא בת ארבע. היא בטח דומה לה.
אחותך הקטנה".
ואני שותק. ממאן להסתכל.
"הבט בה! הבט בה!" זועק הצעיר והולך אלי. והוא דוחף אותי בידיו
אל עבר הילדה.
והיא כל-כך יפה הילדה. כבת ארבע. אכן דמתה ביופיה. שיערה
הבהיר, עיניה הכחולות. בנופים העוברים מן החוץ היא יפתה, בקרון
הברזל העלוב. והיא ניעורה. והיא מבקשת מים. ואני מביט בה
כבמיתוך חלום. ואני מביט בה כשואל מה רע לך ילדה? מה כל כך
בכית למים? מה את בכלל מבינה? את יודעת מה זו שואה? את יודעת
מה זה בלי אמא, בלי אבא? את יודעת מי הוא אחיך, ומי היא אחותו
הקטנה? ומגפיה האדומות  כדם לוכדות את מבטי לפתע. ואז  הקרון.
ואז העיניים. ואז השיער. ושוב המגפיים האדומות כשטופות דם.
וכולי אחוז אימה.
שישה מיליון. נקמה. אחותי הקטנה. נקמה.
יפה היתה הילדה, כל-כך יפה. דומה לי, ודומה למרצחה, האף הקטן
המתעגל והסולד, השיער הבהיר, העיניים הכחולות. יפה היתה הילדה.
דומה לי, ודומה למרצחה. כולנו ילידי אותה העיר.
ואני מביט בה ופורץ סופסוף בבכי. ואני מכוון את קנה הרובה אל
פיה, ומשקה אותה. יריה אחר יריה. ארבע. אחת לכל שנה.