אני לא יכולה להיות עם גרביים שלמים, אני אוהבת לקפל אותן עד
החצי, ככה שהעקב בחוץ. זה מזכיר לי את גילי חינקיס. את איך
שהיא רקדה בעוצמה יפה כזו, בביטחון. את איך שהיה לה אכפת.
שלשום יצאתי עם גיא, הוא נראה כמו פאנקיסט, אבל זה לא כי הוא
שומע פאנק אלא כדי למשוך אליו תשומת לב על הבמה כשהוא רוקד.
אתמול נשארתי עם גיא. הוא לא משדר משהו שהייתי מצפה מרקדן
לשדר. הוא לא יושב זקוף או מתעסק עם הגוף. יש לו דירה אמיתית,
משחקי מחשב ודעות על זוגיות. כשיוצאים מהדירה שלו מגיעים ישר
לשינקין, כמו שצריך להיות כשאנחנו גדולים ומותר לנו הכל. ב"עין
השלישית" קניתי מתנת יום הולדת לאחותי. בכניסה לחנות היה מגן
דויד מסנדות דקות, מחוברות במסקנטייפ, ורק על המסקנטייפ חבל 2
מלופף, וחשבתי לעצמי שכפיתה מרובעת זה משהו שתמיד זוכרים איך
לעשות, כמו לרכב על אופניים, כמו להתנועע מקצבים מוחלטים מראש.
באופן עקרוני זו הייתה הכניסה, אבל הבחנתי בדברים מסויימים רק
בדרך החוצה, וזו יכולה להיות מטאפורה, כמו כל אדם שהייתי איתו,
כמו כל מחשבה שאיבדתי. אין לי אופניים לרכב עליהם. אולי הייתי
צריכה לתמוך בחניכים שלי כשהם החליטו להיות ילדותיים
ואינדוודואלים, ולבנות משהו אחר. הם היחידים שבנו באמת, ואני
לא ראיתי את זה בעין יפה, כי כך הוחלט בין המדריכים. כשהחניכות
שלי הפגינו אחדות או מוראל, הרגשתי צורך להתרחק, כדי להרגיש
אותן מסתדרות בלעדיי.
כשחלמתי על אפרוח צהוב פורש כנפיים ממפל עתיק וגבוה בגן עדן
ניו-יורקי אחרי שחשבתי שהוא הולך להתרסק ואין שומדבר שאני
יכולה לעשות, ותיארתי לה את תחושת האושר הנקייה הזאת, מיכל
פירשה שאני מוצאת שלווה בלראות את האחר מוצא את כוחו בעצמו.
אני פירשתי שאני לא יכולה להיות שם בשבילך, ושתקתי, כי אין
חופש אמיתי להלחם עליו, וכי האושר הזמני ההוא לא השאיר מקום
למילים, ולא השאיר דמעות לחלומות.
אני חושבת שיכולתי לעשות הכל יותר טוב, להדריך, לרקוד. שהייתי
קטנה וחלשה. שאני רוצה לשקוע בתוך עצמי, אבל גם לזה אין לי כח,
ורק אנשים אחרים נותנים לי מספיק כח לאמר שאין לי כח לאנשים
אחרים. אני מעשנת במרפסת. אחותי מעשנת במרפסת.
כולם מעשנים במרפסת, לבד, בשקט. שאף אחד לא ידע.

23/2/05
2:00