מתוך ערפילים מתעתעים
נתגלתה תמונה עתיקת יומין,
מבקשת שאדפדף בה מעט
ואתייג אותה
כמשהו שחסר לי.
ראיתי טיפה טורפת נתזים,
לכדי בועה,
לכדי נחיל,
הזורם כמו התוגה
בחלון נפשי,
כך היא זורמת בי.
באפור הזכרון,
בצהוב הרגש,
נחבאתי אל כליה,
שבעו עיניי לה תודה.
ראה מה נותר ממך זיכרון תועה,
שעולה דווקא ביום הכי קר בשנה.
מתוך התבהרות מאולצת,
מובנת התמונה החלקית,
היא מספרת:
פלוס זיכרון, מינוס הווה,
נותרתי כשם שהייתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.