היא תמיד פקחה את עיניה הכחולות והגדולות. הביטה סביב. לא רצתה
לפספס דבר. היא למדה כל כך הרבה מהדברים עליהם הסתכלה. למדה
מהטבע. מהאנשים. מהמחשבות שהדברים עוררו בה.
לימדו אותה שכשמסתכלים גם מבינים.
היא ידעה שהם צודקים. היא רצתה להבין.
חשבה שהיא מבינה. מבינה הכל.
היתה יושבת שעות מביטה על נופים.
בוחנת אוטובוס שמוריד ומעלה נוסעים.
מסתכלת על ציפורים שיושבות לנוח בכיכר העיר.
מחייכת למראה פעוט שהולך ברגליים כושלות, נתמך על ידי אביו.
מסתכלת על גברת מטופחת שניהלה שיחה עם אדם זקן.
היא למדה על החיים רק ממבטים. למדה הרבה ובכל זאת מעט.
היא חשבה שהיא מבינה הכל. שהיא יודעת על החיים הכל.
אהבה להסתכל על דברים. אהבה למצוא את היופי בכל דבר עליו היא
מביטה.
ואז השמים הפכו אפורים. עשן סמיך וריח של מוות.
האדמה זעקה מכאב. הלכו אחד אחד. שניים שניים. שישה מיליון.
אינסוף מתים. והיא ראתה. הסתכלה. הביטה. הבינה.
לרגע רצתה להפסיק לראות. רצתה כל כך לתת את עיניה ויחד איתן את
הזיכרון. לרגע רצתה. אבל העיניים הן הדרך ללב. על ליבה לא רצתה
לוותר.
היא נשבעה שתספר.
הם לא ינצחו. היא ראתה. הם לא יוכלו להכחיש. לא יוכלו.
וכולם ידעו. הם ידעו. הם יבינו.
שישה מיליון היו.
אינם עוד.

לזכרם של שישה מיליון.