החדר אפוף בעשן, עשן סמיך.
והאנשים בו רגועים ושלווים.
כל החלונות סגורים והאור היחיד
מגיע מהנרות הריחניים שמוצבים בחדר.
הדלת נעולה, כולם חוששים אבל בורחים.
ואני נחנק, לא רגוע ולא שליו אבל מפוחד.
מוזיקה מרגיעה או שלא מתנגנת לה בחדר
הסגור.
וכולם שותקים ואז צוחקים ופתאום בוכים.
מתכנסים בתוך עצמם ושוב שותקים.
המוזיקה ממשיכה להתנגן לה, רגועה.
אך כל האנשים בחדר לא, טרודים במחשבות
על חייהם ושוב בורחיםאך לא מצליחים,
האמת מתנפצת להם בפרצוף, בלב, עמוק בפנים.
וקשה.