ארולד סמית ישב בכורסה האדומה הישנה של סבא על יד האגם. פעם
הייתה הכורסה בבית, אך לאחר שהתחילו השלגים הזיז אותה על יד
האגם, דבר משונה לדעת הבריות, אך ארולד תמיד טען שנוח לו לשבת
בשלג, בבית אין כבר מי שישב עליה, והיא יושבת במרתף מעלה
עובש.
כשנשאל למה היה יושב בה בשלגים, השיב להם ארולד שנוח לו
להתכרבל בכורסה בזמן שהוא מביט באגם הקפוא. "כך יכול אני
להפליג לזיכרונות עבר, שפקדו אותי לחוף האגם".
עתה ישב הוא צנוף היטב בשמיכת הטלאים הישנה, ומחשבותיו מחליקות
לאורך האגם הקפוא. תמיד כששכבת קרח עבה הייתה מכסה את האגם,
היו יוצאים ג'ון וליזי ילדיו להחליק, והוא נזכר בשנות הטיפש
עשרה של ג'ון, כאשר היו יוצאים שניהם לשחק הוקי על פני האגם.
"יכול היה הוא להיות שחקן בנבחרת", המהם לעצמו.
כעת היה האגם שומם, וארולד הביט בו ונאנח. לפחות מחר מגיעים
ליזי וג'ונתן, ויחד אתם אלברט, ושוב נחליק על האגם ונדוג,
חשב.
הוא הביט בשעונו, השעה הייתה עשרה לשש, והשמש עמדה מיד לשקוע.
"מוטב שאכנס עתה", אמר לעצמו, והסיר מעליו את השמיכה העבה.
ברגע שירד מעל הכורסה התחיל שלג יורד לאיטו. "וכי לא ירד
מספיק", רטן, תפס בכורסה וגרר אותה אל מחסן עץ קטן. מחסן זה,
בנה במיוחד בשביל הספה, לבל תיהרס בשלג. לאחר שסגר את הדלתות
פנה אל ביתו.
ביתו היה בקתת אשוח גדולה, הבית הזה היה עתיק יומין, סב רבו של
סבו בנה אותה בתקופת מלחמת האזרחים. הוא היה קצין בכיר, ולכן
ניתנה לו במתנה חלקה גדולה זו. השנים והזיכרונות הציפו את
הבית, שכבר שבעה דורות עמד, סבו של ארולד נתן אותו לאביו,
ואביו נתן אותו לו, עכשיו שניהם מתים, קבורים זה לצד זה בבית
הקברות קורגן, שם גם יתר אבותיו נקברו.
ארולד נכנס אל הבית בשקט, לאחר שנעל את הדלת פנה אל השולחן
הישן שבנה והוריד ממנו את ארוחת הצהרים שלו. על הקיר ליד, תקתק
באותו רגע אורלוגין עתיק לאטו שש פעמים, ולידו שעון מטוטלת
ענקי תקתק גם הוא שש פעמים. על הקיר הסמוך עמדו בשורה עשר חכות
משובחות, ומעליהן היה תלוי פוחלץ ענקי של שמך. בפינת הבית עמד
לו שולחן מכתבים מיושן, ומעליו נתלו צילומים של ליזי, ג'ון,
אביו וסבו. על יד השולחן עמדה האח, האש בה כבתה כבר וקרירות
דיכאונית ריחפה לאיטה. "שלא נדע עוד צרות", רטן ארולד והכניס
לאח מספר עצי הסקה. פעם לא ריחפה דאגה בעניין חימום הבית, שכן
עצים רבים עמדו בשבילים, אך הזמן חלף, והעצים נכרתו לאט לאט,
עתה לא עמדו אלא שני עצים גבוהים על יד החניה, והעץ השלישי כבר
סיפק את רוב תכולתו לאח. ארולד לא יכול היה ללכת לכרות את
העצים שעמדו מצידו השני של האגם, שכן הקרקע שם הייתה שייכת
לשכנו. "וכי עצים חסרים לי, לפחות טרמיטים לא חיים כאן", ניחם
את עצמו.
לאחר שהדליק את האש, והיא בערה בחום שמילא את החדר, פנה אל
שולחן המכתבים. לאחר שהתיישב נטל עט כדורי ישן, ונייר מכתבים
משובח שקנה רק אתמול, והחל לכתוב לאטו.
לנה היקרה שלי, מה שלומך? איך את מרגישה? אני שוב כותב. אמנם
השלג הראשון ירד לפני יומיים, אך לא יכולתי לכתוב. אני מקווה
שתוכלי לסלוח לי. נאלצתי אתמול לנסוע עשרים קילומטר כדי לקנות
פרחים בשבילך, אני מקווה שעד מחר הם יהיו עוד יפים.
מחר ליזי שלנו תבוא לבקר אותי, היא תביא איתה את אלברט. אין לך
מושג כמה הוא גדל, הוא כבר בן שבע את יודעת, והוא כבר נהיה
חזק. אני אוציא מעליית הגג את מיטת הערסל הישן שלנו, ונשכיב בה
את אלברט לישון, ואחר כך אקח את המחליקיים החדשים שקניתי לו
מתנה, ונלך להחליק על האגם, ובסוף נלך לדוג, נשבור את הקרח כמו
תמיד, ונדוג.
את יודעת, אני כבר לגמרי הפסקתי לדוג, אני דג רק אם לא נשאר לי
כלום לאכול, ואין לי כוח לנסוע עד לעיר.
אבל עכשיו יש לי זמן לכתוב לך מכתב. ג'ון קודם בעבודה, ועוד
מעט הוא יתחתן עם מוניקה. יהיו לנו גם נכדים ממנו. עוד מעט
יהיה לנו נכד שני, ליזי שוב בהריון.
ג'ון מתגעגע אליך, וגם ליזי, הם כולם מחכים שתחזרי אלינו. גם
אלברט מאוד רוצה שתהיי פה, הוא כל הזמן שואל איפה סבתא. ליזי
כרגע לא אומרת לו, ממילא הוא לא יבין, היא תמיד אומרת.
יכול להיות שהיא צודקת, אבל זה מצער אותי לחשוב מה יקרה כשהוא
יגדל, אבל אין הוא בני, כך שאין ההחלטה נתונה בידי. לנה, עוד
תראי, כשתחזרי שוב נשב על יד האח, את תסרגי גרבי צמר, אני אתן
לך שרשרת זהב שאקנה מהצורף ונאכל ערמונים.
ולמחרת נצא אל האגם, ואני אנגן לך שם בכינור את השיר שאת
אוהבת, ונצחק.
כולם יבואו לבקר, והם יחבקו אותך, ואחר כך נשב על יד שולחן
האורן, ונאכל את כל המטעמים שעשית לנו פעם. באביב הפרחים יפרחו
בשלל צבעים בגינה, ועצי הפרי ידיפו ניחוח משכר, ובקיץ עץ התפוח
יניב שלל פרי מתוק, מהם תעשי לי ריבה, ואני אכבוש אותם בחבית,
ויהיה לנו רום תפוחים חמים, ובסתיו נלך שוב בשבילים, והם
יתמלאו שלכת. אני זוכר כמה אהבת את השלכת. אמרת לי תמיד ששלכת
זו התחלה חדשה, ואני הייתי אומר לך רק דבר אחד, שכל עוד את
בשלכת, השלכת שמחה.
אני מצרף מלבד הפרחים תמונה של אלברט. אמנם זאת תמונה שצולמה
כשהיה בן ארבע, אך הוא לא השתנה כל כך מאז, ואני בטוח שתרצי
לראותו, ליזי אומרת שהוא דומה לי עד מאוד.

שלך, ארולד סמית, בעלך האוהב.

לאחר שגמר לכתוב את המכתב, נטל מעטפה יפה, והכניס לתוכה את
המכתב, הוא שם את המכתב על שולחן האורן ונאנח, אחר כך הלך אל
הבר הקטן שלו, שם על הדלפק עמדה קופסת סוכריות שקנה לאלברט,
ומזג לעצמו כוס ויסקי, משקה מחמם, במיוחד לעת ליל.
שני השעונים צלצלו בגיל שבע פעמים, עתה אשב לראות סרט אמר
לעצמו, והתיישב על הספה.
למחרת קם ארולד מוקדם בבוקר, וירד אל הסלון, השעונים הראו שש
ארבעים, הוא אכל פת לחם שחור, ושתה כוס תה, לאחר מכן עלה חזרה
לחדרו והתלבש. לאחר שסיים ירד אל השולחן ונטל את המכתב, והוציא
את הפרחים מהמזווה. עדיין פורחים היו. הוא לקח תמונה של אלברט
שעמדה על שולחן המכתבים, ויצא אל מכוניתו.
לאחר נסיעה של כרבע שעה הגיע אל בית הקברות הסמוך. הוא יצא
בצעדים כבדים מהמכונית ונכנס פנימה. בדרכו עבר על פני קברי
אבותיו. "בוקר טוב אבא", אמר אל הקבר השישי בעצב.
לבסוף הגיע אל קברו של אישתו, שנקברה רחוק מאבותיו. הוא השפיל
את ראשו והניח את התמונה והפרחים על המצבה. "שלום, לנה שלי",
מלמל.
הוא התכופף וחפר בידיו בעפר. חיש הגיע אל הבור ששם כבר היו
חמישה מכתבים שהמעטפות שלהם כבר נפתחו. "את קוראת אותם, לנה
שלי", אמר לקבר, והניח את המכתב החדש בגומה. לאחר מכן כיסה
אותה בעפר ועמד דום ליד הקבר. דמעה בודדת נשרה מעינו על המצבה,
הוא עמד חצי דקה בלי לזוז, ואז פנה אל שדה קטן שעמד בסמוך לבית
הקברות.
הוא עמד בשדה כמה דקות עצובות כשהדמעות מתגלגלות מעיניו,
ויוצרות בריכה קטנה לרגליו, הרים ראשו בבכי והביט ברקיע, עננים
שטו שם בדד.
"הו אלי היקר שלי," קרא בבכי לשמיים, "הו אלי, אני משוגע".