היא ישבה כבר כמעט חצי שעה במושב כשלצידה ישב חייל מנומנם
ולפני זה ישבה כמעט שעתיים באוטובוס המסריח שהביא אותה מחיפה.
היא חיבקה את רגליה חזק והקשיבה למוזיקה שבקעה מהאוזניות, רק
שלא תחשוב. הימים האחרונים היו קשים מנשוא וארוכים, כמעט
נצחיים ועתה חיים חדשים עומדים להתחיל בשבילה. ככה אמרה לה
אימא שלה "את תפתחי בחיים חדשים", אבל היא לא האמינה לה. איך
תפתח בחיים חדשים ותמחק את הקודמים? איך תצליח לשכוח את הכל?
היא ידעה שיעזרו לה ולא הבינה למה הם כל כך רוצים לעזור לה.
כשסמדר דודתה צלצלה  ואמרה שהיא מסכימה להלין אותה אצלה מיד
היא חשבה על האינטרסים של סמדר. עד עכשיו חשבה עליהם ולא הבינה
מדוע אישה, שיש לה בעל שני ילדים וחיים מבוססים, מסכימה לקבל
לביתה נערה כמוה. כשסמדר הציעה להסיע אותה מחיפה לת"א היא
סירבה מפני שבאותו יום היא נשבעה משהו ושבועות אסור להפר. אותו
יום... אותו יום שהיה לפני יומיים ועתה הוא נראה לה כה רחוק.
יום גורלי שכזה ששינה את כל החיים שלה. עד אותו יום הכל היה
טוב בחיים שלה. היא למדה בתיכון העירוני בחיפה, היו לה חברות
טובות, היה לה את אלעד, אהוב לבה היקר והייתה לה את המשפחה שלה
שעכשיו מתנערת ממנה, אבל אי אפשר להאשים אותם בכך. היא הרגישה
מאובנת במושב והרגישה את רגליה נרדמות אט אט. כשהנהג הודיע שהם
הגיעו לתחנה שלה היא קמה, לקחה את תיק הגב המרופט שלה וירדה מן
האוטובוס. סמדר, משה בעלה ושני הילדים שלה כבר חיכו לה למטה
בתחנה. היא ראתה אותם מביטים בה בתערובת של רגשות. סמדר ומשה
הביטו בה בנחת כאילו מודים לאלוהים שהיא סוף סוף הגיעה. הבן
הגדול של סמדר, שנראה בן גילה ואת שמו היא לא זכרה, הביט בה
בבלבול והילדה הקטנה, אחותו, הביטה בה בשמחה. "הילה, מתוקה,
כמה טוב שכבר הגעת. איך הייתה הנסיעה?" שאלה סמדר בעודה מחבקת
אותה "בסדר" השיבה הילה בלחש. "את מכירה את כולם? את משה בעלי
את מכירה, את אלון הבן שלי אני מניחה שאת זוכרת, אבל את ליבי
את לא מכירה" אמרה סמדר "שלום, אני ליבי ואני בת 8 ו-4 חודשים"
אמרה ליבי והראתה את גילה גם באמצעות אצבעות ידיה הקטנות "אימא
אמרה לי שאת בת דודה שלי מחיפה ושאת תגורי אצלנו" היא אמרה
בשמחה על קרובת המשפחה החדשה. הילה קינאה בתמימות שלה, בעובדה
שהיא לא מכירה את התמונה במלואה, אלא רק את החלקים הורודים. הם
הלכו כולם מספר דקות עד שהגיעו לבית של סמדר. "אני מניחה שאת
עייפה, ולכן תעדיפי לישון לפני שנעשה לך היכרות עם הבית
והסביבה, לא? אם כך אז אלון יראה לך את החדר שלך. נכון,
אלוני?" ביקשה סמדר ואלון בלית ברירה הסכים. הם הלכו בשתיקה עד
לחדר הקטן והילה ידעה שמבטיו בוחנים אותה ושהם לא מרוצים ממנה.
היא ידעה שהיא לא מוצאת חן בעיניו בסווצ'ר הגדול, בג'ינס
המשופשף, בשיער המתולתל והפרוע ובתיק הגב המרופט. "סליחה שהחדר
קטן, אבל זה מה שיש. אם תרצי משהו אז רק תגידי" אמר אלון בנימה
יבשה כשהגיעו לחדר. הילה נכנסה פנימה וסגרה אחריה את הדלת. היא
הניחה את התיק שלה על הכיסא והתיישבה על המיטה.לפתע נכנסה ליבי
"אימא אמרה לי לא להפריע לך. רק רציתי להגיד לך שאני ואימא
צבענו ביחד את החדר בלבן ושאם את רוצה אז את יכולה לתלות
פוסטרים על הקיר" אמרה ליבי. בבית שלה בחיפה היא תלתה את
הפוסטר שאלעד קנה לה. עכשיו הפוסטר נשאר בבית שלה, הוא כבר לא
איתה. "אז אני לא אפריע לך יותר" אמרה ליבי כשהילה לא הגיבה
לדבריה והלכה. הוא כבר לא איתה, חשבה הילה לעצמה. מה היא תעשה
בלעדיו? היא הניחה את ראשה על הכר והדמעות פשוט זרמו ממנה בלי
הפסק. היא בכתה עליו, על שנטש אותה. היא בכתה כדי להוציא את
הכאב שבליבה, את העצב, הכעס והמעמסה של הימים האחרונים שסירבו
להימחק מזיכרונה. היא בכתה עד שנרדמה.
גם בחלומותיה הם רדפו אותה. היא ראתה הכל שוב בחלומה, כמו
שידור חוזר של סרט ישן שמשדרים שוב ושוב בלי הפסק. היא חיפשה
את כפתור ה-"stop", אבל לא מצאה. היא הייתה שם שוב וראתה את
הכל: את תחילת היום, את ההכנות וההתרגשות ואת סופו של היום, את
הלילה הנורא. היא הרגישה שוב את המהירות, את חוסר השליטה, את
ההנאה שבטשטוש, את הפגיעה ואת זרם הדם שלא פסק. את הכל היא
ראתה שוב ושוב וזעקה לסוף. למה? למה זה קרה לה? היא ראתה אותם
מצביעים עליה ומאשימים אותה. היא ראתה אותם בוכים וכואבים כמו
שהיא בכתה וכאבה. היא גם ראתה אותו דומם ושותק בפעם הראשונה
בחייו.
היא התעוררה למחרת בצהריים. לרגע לא זכרה איפה היא, אבל כשראתה
את תיקה הארוז מונח על הכיסא נזכרה שהיא אצל סמדר והיא גם
נזכרה למה. בכבדות היא גררה את עצמה למטה שם היא פגשה פנים
מחייכות. אלון וליבי ישבו בסלון ושיחקו ב"פלייסטיישן". "בוקר
טוב" אמרה לה ליבי בשמחה כשראתה אותה. "איך ישנת, ללי?" שאלה
ליבי. ללי, הכה בה השם כברק. רק אלעד קרא לה ללי. "בסדר גמור"
היא השיבה וחשבה כי עכשיו הוא כבר לא יקרא לה ללי. עכשיו הוא
כבר לא יקרא לה בכלל. היא התיישבה על הספה. מה תעשה בלעדיו?
בלי החיוך המעודד והגישה האופטימית והמהורהרת שלו? היא ראתה
אותם משחקים ונזכרה שאלעד היה אלוף ב"פלייסטיישן". פעם הוא אמר
לה שהוא התחיל לשחק כדי לפרוק מתחים ועצבים, אבל מאז שהכיר
אותה הוא משחק כי הוא נהנה מפני שמאז שהכיר אותה הוא לא מתוח
ולא עצבני. "את רעבה? יש פסטה ברוטב" שאל אלון והחזיר אותה
לקרקע. "כן, אבל קצת, אני לא כל כך רעבה" היא אמרה. בדיוק
כשהיא התיישבה לאכול נכנסה סמדר הביתה. "בוקר טוב לנסיכה
הנרדמת" היא בירכה בחיוך גדול. "ישנת טוב?" שאלה סמדר והילה
הנהנה לחיוב. "אני כל כך מקנאה בך על שאת יכולה להרשות לעצמך
לישון ככה בלי להתחשב באף אחד. אם אני אישן לשעה הבית מתמוטט.
נכון, אלוני?" אמרה סמדר והילה רצתה להגיד לה שבכיף היא הייתה
מתחלפת איתה כרגע, רצתה להגיד, אבל לא אמרה. "טעימה לך הפסטה?"
שאלה סמדר "כן, מאוד. זה כמו שאימא מבשלת" אמרה הילה "נכון, גם
אימא שלך מכירה את המתכון" נזכרה סמדר. היה זה המתכון המשפחתי
הסודי לפסטה מושלמת, אמרה פעם אימא של הילה להילה. היה זה
המתכון שכבש את בטנו של אלעד. "תקשיבי, הילה מתוקה, אני יודעת
שקשה לך, אבל היית רוצה לחזור ללימודים? חשבתי שזה יעזור לך
לחזור למסגרת. מה דעתך? התיכון של אלון הוא מצוין ואני בטוחה
שתשתלבי שם בקלות" אמרה סמדר בלי ללחוץ יותר מדי. הילה לא
השיבה. היא רצתה לחזור ללימודים, אבל לא פה, בחיפה. היא רצתה
לחזור לבית הספר שלה, לחברות שלה שהכירה מילדות ולמורות
שהצחיקו אותה כל פעם מחדש. היא רצתה, אבל לא יכלה כי עכשיו היא
פה ולא שם. "מה למדת בחיפה?" חקרה סמדר "הרחבתי ספרות
וביולוגיה" השיבה הילה. שם במגמת הביולוגיה היא פגשה אותו, את
אלעד, בחור גבוה בהיר עיניים ושיער. "איזה שילוב מוזר. גם
מקצוע הומאני וגם מקצוע ריאלי. מקצוע אחד לנפש ומקצוע שני
לעתיד. אלון לומד מחשבים ואלקטרוניקה" אמרה סמדר "ואני מאוד
מרוצה מכך, בניגוד למישהי אחרת" צעק אלון מהסלון, "אני העדפתי
שהוא ילמד מקצוע הומאני כדי שלא יהיה לו קשה כל כך, אבל הוא
עקשן כמו אבא שלו" הסבירה סמדר. "אם את במגמת ספרות אז את
בודאי אוהבת לקרוא. מה את אוהבת לקרוא? את יודעת שאני ספרנית,
לא? אם תרצי איזשהו ספר רק תגידי לי ואני מביאה לך אותו בצ'יק
צ'אק" אמרה סמדר, "אני אוהבת בעיקר ספרות מקור: רם אורן, א.ב.
יהושע, דוד גרוסמן, כל מיני" אמרה הילה. היא אהבה לשוחח על
ספרות ופילוסופיה. עם אלעד היא הייתה משוחחת שעות על ספר שאהבה
או על שאלה שהטרידה את מנוחתה. הוא תמיד הקשיב לה ולעיתים אף
מצא תשובות מעניינות לשאלות שלה. הייתה לו גישה שונה משל כל
הנערים שהכירה. "אני משוגעת על רם אורן. את כל הספרים שלו יש
לי בספרייה. רק בזכותי הילדים בבית הספר יודעים מי זה רם אורן"
התלהבה סמדר. "הוא באמת גאון. קראתי חמישה ספרים שלו ונשאבתי
פנימה" אמרה הילה "ספרים זה דבר טוב אם רוצים להפסיק לחשוב"
העירה סמדר והילה הסכימה איתה. יותר מזה, היא לא הייתה מתנגדת
לאיזשהו ספר עכשיו, אבל ידעה שזה לא יעזור. שום דבר לא יעזור
לה ולא ישכיח ממנה את מה שקרה. "אז מה דעתך, בקשר לבית הספר
אני מתכוונת? היית רוצה לשוב ללימודים?" שאלה סמדר וחזרה לנושא
השיחה הקודם. הילה משכה בכתפיה. היא לא רצתה, אבל לא הייתה לה
ברירה. היא באה לכאן כדי להתחיל בחיים חדשים, לא? אז הנה
ההזדמנות שלה. "בסדר, אני אשוב ללימודים" היא אמרה לבסוף וסמדר
נישקה אותה "כל הכבוד לך! ממש כל הכבוד לך על שאת ממשיכה הלאה
למרות מה שקרה. שתדעי לך שזו הגישה הבריאה והנכונה", אמרה סמדר
ובהזדמנות פינתה את את הצלחת של הילה שסיימה לאכול. נכון, באמת
כל הכבוד, חשבה הילה בציניות. עשתה מה שעשתה ועכשיו היא ממשיכה
הלאה כשהאבן הזו בלב שלה. היא יצאה החוצה אל הגינה הקטנה
והתיישבה על הנדנדה. כשהיא הייתה קטנה אבא שלה היה מנדנד אותה
שעות בנדנדה. עכשיו הוא לא מסוגל אפילו להביט בה בעיניים, ואיך
יביט בה אחרי מה שקרה? הם שלחו אותה לפה לא רק בשבילה, אלא גם
בשבילם כדי שגם הם, בדיוק כמוה, יפתחו בחיים חדשים שלא מכילים
בתוכם את הלילה הנורא ההוא. היא זכרה הכל מאותו לילה, אפילו את
ההרגשה כשהוא רקד איתה והגן עליה מפני בחורים שניסו להתחיל
איתה ברחבה. פעם הוא אמר לה שרגליו לא ידרכו במועדון, ולכן היא
התרגשה כשהוא הסכים שיצאו למסיבה של נטע במועדון. אילו רק ידעה
מה יקרה אז לא הייתה נותנת לו ללכת, אבל איך יכלה לדעת? זו לא
אשמתה שאיבדה השליטה על הרכב. זו לא אשמתה. היא חזרה על כך
אלפי פעמים בראש, אבל הלב סירב לקבל זאת. לפתע היא שמה לב ליד
שהונחה בעדינות על כתפה. האם זה הוא? "הילה, אני לא רוצה
להפריע לך, אבל אפשר לשאול אותך משהו?" שאל אלון והרגשתה של
הילה צנחה. זה לא יכול היה להיות הוא. "תשאל" היא אמרה. "כמה
חברים וידידות שלי הולכים מחר למועדון החדש וחשבתי שאולי תרצי
לבוא. אני יודע שאת תלמדי בבית הספר שלי וחשבתי שזה יהיה נחמד
בשבילך אם תכירי את כולם כבר עכשיו. מה דעתך?" שאל אלון, והילה
הרגישה מחנק בגרונה. היא לא הבינה למה הוא שואל דווקא אותה.
כנראה, היא חשבה לעצמה, הוא לא יודע למה היא פה. הוא לא יודע
מה קרה. "לא, אני לא רוצה ללכת למועדון" היא אמרה בנימה כועסת
ונדנדה את עצמה. "בסדר, לא צריך להתעצבן, בסך הכל ניסיתי לעזור
לך" אמר אלון שנעלב. הילה ידעה שהוא שאל אותה בתום ולא בכוונת
זדון, אבל הכעס היה חזק ממנה. "אני לא עצבנית פשוט אני לא
אוהבת מועדונים" היא שיקרה. לפני שהיא ואלעד התחילו לצאת כל
שישי היא הייתה פוקדת את המועדון עם נטע, רק בגלל אלעד היא
הפסיקה. "טוב אז אם תשני את דעתך תודיעי לי" ביקש אלון "ודרך
אגב, תיזהרי שליבי לא תראה אותך על הנדנדה כי היא ממש תכעס.
לאף אחד אסור לעלות על הנדנדה בלי לבקש ממנה אישור" הוא הוסיף
ככה סתם והלך. הילה הביטה בו ובהליכה המגושמת שלו וידעה שהוא
לא מבין למה היא לא הייתה נחמדה אליו. לו רק ידע שזו לא אשמתו,
אלא אשמתה.
                                     

"רק שתדעי לך שהבאת לבית מישהי חצופה ולא סימפטית" רטן אלון
בפני אימא שלו. "למה אתה אומר את זה?" שאלה סמדר "כי הרגע
דיברתי עם הילה והיא הייתה ממש לא נחמדה. היא דיברה כאילו היא
כועסת עליי, לא שעשיתי לה משהו" אמר אלון. "כנראה שעשית בלי
לשים לב. על מה דיברתם?" שאלה סמדר שידעה שהילה לא תכעס סתם
"כלום, רק הזמנתי אותה לצאת למועדון עם השכבה שלי, זה הכל.
חשבתי שהיא תשמח למצוא חברים, לא ידעתי שהיא כזו אנטי" סיפר
אלון וסמדר הנהנה בראשה "עשית יותר מדי, אלוני, אבל אתה לא
אשם. לא יכולת לדעת" היא אמרה כאילו לעצמה. "מה לא יכולתי
לדעת, אימא? מה כבר עשיתי?" שאל אלון. סמדר התלבטה לרגע האם
לספר לו או לא ובסוף החליטה שכן כי היא לא אהבה להסתיר דברים
מהבן שלה וכי היא העדיפה שהוא ישמע זאת ממנה עכשיו ולא מאוחר
יותר מאיזשהו זר. "אני אספר לך, אבל שלא תעז להפיץ את זה. אתה
חייב לסתום את הפה בקשר לזה ולא לספר לאף אחד, גם לא לליבי"
ביקשה סמדר ואלון הבטיח לה. "אתה יודע למה הילה נמצאת אצלנו?"
היא שאלה למרות שידעה שהוא לא יודע. "לפני כמה ימים הילה הלכה
למועדון עם חבר שלה ועם עוד כמה אנשים ובדרך חזרה הם היו
שיכורים ועשו תאונה. המכונית סטתה מהכביש מרוב מהירות וחבר של
הילה, נדמה לי שקראו לו אלעד, נהרג במקום כי הוא לא היה חגור"
סיפרה סמדר ואלון הבין הכל. "בגלל זה היא כעסה. כי זה הזכיר לה
את התאונה" הוא הבין ונזף בעצמו "כן, ההורים שלה החליטו שזה
יהיה טוב בשבילה לפתוח דף חדש במקום חדש" אמרה סמדר. "מסכנה,
זה בטח נורא בשבילה. גם לעשות תאונה וגם לאבד את החבר. אני לא
מקנא בה" ריחם עליה אלון "אני רק מקווה שהיא תצליח להמשיך
הלאה. היא בחורה חזקה, אבל לך תדע..." אמרה סמדר. היא לא הכירה
את הילה ולא ידעה בוודאות מה קרה באותו לילה כי אם היא הייתה
יודעת אז היא לא הייתה בטוחה שהילה יכולה או רוצה להמשיך הלאה.

                                         

"הילה, רציתי להתנצל על השאלה ששאלתי אותך מקודם" אמר אלון
כשהילה נכנסה לבית והלכה לכיוון החדר שלה כדי לפרוק את תיקה
"מה פתאום אתה מתנצל?" היא לא הבינה. אלון השפיל מבטו. "היא
אמרה לך" לא היה ברור לה אם היא קובעת עובדה או שואלת שאלה.
"אתה לא יודע כלום. כלום!" אמרה הילה ואלון לא הבין אותה. איך
הוא לא יודע כלום אם אימא שלו סיפרה לו הכל? "כלום אתה לא יודע
על אותו לילה" חזרה הילה ואמרה. אף אחד מלבדה, מלבד נטע וחבר
שלה ומלבד אלעד לא ידע בוודאות מה קרה באותו לילה. "אני יודע
על התאונה שקרתה" אמר אלון. "כלום אתה לא יודע" אמרה הילה שוב
ושוב. היא כבר לא יכלה לשאת זאת יותר. הכל היה כבד מדי בשבילה.
היא לא מסוגלת לפתוח בחיים חדשים כשכל דבר קטן מזכיר לה אותו.
"על מה את מדברת, הילה? מה אני לא יודע?" שאל אלון "התאונה
שקרתה, אתה לא יודע על התאונה שקרתה" אמרה הילה והנהנה בראשה
לשלילה. "הוא מת, אלון, הוא מת בגללי" היא אמרה והחלה לבכות.
היא אשמה בהכל, היא אשמה במוות שלו, היא אשמה בכך שהיא לא
מצליחה לפתוח בחיים חדשים ולשכוח את הקודמים. היא אשמה בכל מה
שקורה לה. "למה בגללך? את סתם מחמירה עם עצמך. את צריכה
להירגע" אמר אלון. "בגללי, הוא מת בגללי" המשיכה הילה בשלה בלי
לשים לב לדבריו "אני התחננתי שהוא יבוא איתי ולו לא הייתה
ברירה. אני נהגתי באוטו כי הייתי הכי פחות שיכורה. אני איבדתי
שליטה על ההגה והמכונית סטתה והתנגשה בעמוד..." אמרה הילה. זו
הייתה הפעם השלישית שהיא סיפרה זאת למישהו. בפעם הראשונה היא
סיפרה זאת להוריה. בפעם השנייה, הקשה ביותר, היא סיפרה זאת
להוריו של אלעד. הם סירבו לקבל את דבריה. סירבו להאמין שחברתו
של בנם, זו שהייתה בת בית אצלם, הרגה אותו. הם בקושי הביטו בה.
הם שנאו אותה באותה מידה שאהבו אותה והיא הבינה אותם. מעולם לא
הרגישה תיעוב עצמי גדול שכזה. אלון נותר המום. הילה רצתה שיחבק
וינחם אותה, אבל הוא לא התקרב. הילה חשבה שהוא מתרחק וסולד
ממנה בגלל מה שעשתה, אבל הוא לא התקרב אליה מרוב תדהמה. הוא לא
עיכל את אשר שמעו אוזניו. "אתה לא יודע כמה שאני כועסת על
עצמי, אלון. אני באמת מצטערת על מה שקרה ואם הייתי יכולה לחזור
אחורה בזמן זה לא היה קורה שוב. אין לי חיים מאז אותו לילה. כל
פעם שאני עוצמת את העיניים אני רואה את הכל קורה מחדש. אהבתי
אותו כל כך ועכשיו הוא איננו ועוד בגללי..." היא בכתה.
חיים חדשים, היא ידעה, לא יהיו לה. הלילה ההוא ילווה אותה כל
חייה. היא אומנם נמצאת במקום חדש, אבל המקום הישן לא נשכח
ממנה. בביולוגיה הם למדו על המושג "הסתגלות" שזה למעשה היכולת
של אורגניזם כלשהו להתאים את עצמו באופן זמני לדרך חיים חדשה.
היא הייתה שונה. לעולם לא תצליח להתאים את עצמה למקום חדש
כשבליבה זיכרונות מהמקום הישן. הראש עוד ילמד להסתגל והחיים
ימשיכו הלאה, אבל הלב לעולם לא ישכח מה קרה. בלב תמיד יהיה כאב
ותהיה אשמה. כאב על האובדן שאבד באשמתה.